הגעתה של מלכת שבא לירושלים מגיעה לשיאה בהצהרה כנה, המאשרת כי השמועות הרחוקות על גדולתו של שלמה לא היו מוגזמות אלא שיקפו את המציאות לאשורה. בדבריה, היא מפרידה בין שני תחומים שונים שבהם בחנה את המלך: דבריך לעומת חכמתך. הפרשנים עומדים על כפילות זו ומציעים שני כיוונים מרכזיים להבנתה.
הגישה הראשונה מתמקדת בפער המוכר שבין עולם העיון לעולם המעשה [מלבי"ם, חומת אנך]. בדרך כלל, אנשים השקועים בחכמה עיונית ומושגים מופשטים מתקשים להצטיין גם בהנהגה מעשית, פוליטית וחומרית. אולם אצל שלמה ניכרה שלמות בשני התחומים גם יחד. לפי פירוש זה, דבריך מתייחס לענייניו המעשיים של המלך – הניהול המופתי והמסודר של ביתו ומדינתו, ואילו חכמתך מכוונת להשכלתו העיונית בחכמות הטבע והתורה. מלכת שבא נדהמה לגלות שגם ענייניו החומריים והשגרתיים ביותר מתנהלים מתוך חכמה עליונה.
גישה שנייה מפרשת את ההבדל כפער שבין תוכן לצורה, או בין שכל לכושר ביטוי [חומת אנך]. לעיתים קרובות ישנם אנשים חכמים מאוד שמתקשים לבטא את חכמתם במילים, ולעומתם ישנם דברנים רהוטים שדבריהם חסרי משמעות ועומק אמיתי. שלמה ניחן בשלמות נדירה שבה פיו ולבו שווים. דבריך מציין את לשונו הצחה, הברורה והרהוטה, המשקפת במדויק את חכמתך – התבונה הפנימית העמוקה שלו.
מתוך ההכרה בשלמות הכפולה הזו, הן בחיבור שבין תיאוריה למעשה והן בהתאמה שבין שכל לביטוי, מודה המלכה כי כל מה ששמעה בארצה אכן היה אמת לאמיתה [אברבנאל].