שלמה המלך המשיך לפאר את ממלכתו ויצר מאות מגני זהב, תוך הקפדה על משקלם המדויק ואיכות החומר. לאחר מכן, הוא הציג אותם לראווה בבית מלכותו.
המָגִנִּים הם כלי נשק שנועדו לאחיזה ביד לשם הגנה בזמן מלחמה [מצודת ציון], וכאן מדובר במגנים קטנים יחסית [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה "מגן" יכולה לשמש הן בלשון זכר והן בלשון נקבה, ולכן נאמר בפסוק עַל־הַמָּגֵן הָאֶחָת בלשון נקבה [רד"ק].
המגנים היו עשויים זָהָב שָׁחוּט, כלומר זהב משובח וטוב במיוחד. הפרשנים מסבירים כי מדובר בזהב רך שנוח לרקע ולשטח אותו [רש"י], או בזהב גמיש שניתן למשוך אותו כדונג [רד"ק].
משקלו של כל מגן עמד על שְׁלֹשֶׁת מָנִים. הפרשנים מסכימים כי ה"מנה" (הנקרא גם ליטרא) הוא יחידת משקל השווה למאה שקלים או למאה דינרי זהב. חישוב זה מיישב את הכתוב בספר דברי הימים, שם נאמר שמשקל המגנים היה "שלוש מאות זהב", שכן שלושה מנים בני מאה מטבעות כל אחד מצטברים בדיוק לשלוש מאות מטבעות.
לבסוף, נאמר וַיִּתְּנֵם הַמֶּלֶךְ בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן. שלמה הניח את המגנים הללו בביתו המלכותי, שם הם שימשו כמצבור נשק, כאוצר יקר ערך, ואולי אף כפריטי נוי המעטרים את המקום [ביאור שטיינזלץ].