בימי שלמה הגיעה ירושלים לשיא של שגשוג כלכלי, עת משאבים יקרים ונדירים הפכו לחלק בלתי נפרד מנוף העיר. עושר זה לא נותר רק בגנזיו של השליט, אלא חלחל אל המרחב הציבורי ואל חייהם של התושבים.
ההשוואה של הכסף כָּאֲבָנִים מוסברת בקרב רוב הפרשנים כדרך הפלגה וגוזמה, שנועדה להמחיש את שפע הכסף שהיה כה רב עד שהפך למצוי ברחובות העיר ממש כמו אבנים. גישה מעשית יותר מציעה כי הכסף אכן הונח ברחובות ובכיכרות כאבנים פשוטות, ומפאת משקלן העצום של חתיכות הכסף, שלפי המדרש הגיעו לגודל של שמונה ועשר אמות, לא ניתן היה כלל לגנוב אותן [מצודת דוד, רד"ק]. לצד זאת, מובאת אבחנה כרונולוגית באשר למעמדו של הכסף. בעוד שבמקום אחר נאמר שהכסף לא נחשב "למאומה", כאן הוא נמשל לאבנים. שינוי זה ביחס לכסף התרחש לאחר ששלמה נשא לאישה את בת פרעה [רש"י].
בנוגע לעצים, הפסוק מקביל את הארזים היקרים כַּשִּׁקְמִים. השקמה נחשבת לעץ נחות ופשוט הגדל בכמויות גדולות מאוד בַּשְּׁפֵלָה, היא אזור העמק [מצודת דוד, מצודת ציון]. הארזים הרבים שהובאו לירושלים הפכו נפוצים וזמינים ממש כמו אותם עצי שקמה [ביאור שטיינזלץ]. שפע זה נבע מכך שהעושר לא היה נחלתו של המלך בלבד. התפתחות המסחר והגעתם של עמים רבים לעיר העשירו מאוד גם את תושבי ירושלים. כתוצאה מכך, כל אחד מעשירי העיר יכול היה להרשות לעצמו לבנות בית מארזים, מה שהפך את העץ היוקרתי לנפוץ ורגיל בנוף המקומי [מלבי"ם].