הגעתה של מלכת שבא לירושלים מלווה בהודאה כנה על הספקנות שליוותה אותה בטרם פגשה את שלמה. בתחילה, היא סירבה להאמין לסיפורים שהגיעו לאוזניה, שכן הם נשמעו כגוזמאות רחוקות מהמציאות, וכן משום שקשה היה להעלות על הדעת קיומו של אדם המשלב יחדיו חכמה כה עמוקה עם הצלחה כה גדולה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
טבעו של עולם הוא ששמועתו של אדם חכם נוטה להתעצם כשהוא רחוק, אך כאשר בוחנים אותו מקרוב, מתגלים גבולות חכמתו וחסרונותיו. אולם אצל שלמה המציאות הייתה הפוכה: חכמתו לא הייתה טבעית ומוגבלת, אלא חכמה אלוהית הדומה למעיין נובע, שככל ששואבים ממנו יותר מים, כך מקורו הולך ומתרבה [מלבי"ם]. מתוך כך היא מכריזה וְהִנֵּה לֹא־הֻגַּד־לִי הַחֵצִי, שכן המציאות שנגלתה לעיניה עלתה לאין שיעור על הדיווחים המוקדמים [מצודת דוד].
ההכרזה הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל־הַשְּׁמוּעָה מלמדת כי תכונותיו ומעשיו של שלמה חרגו הרבה מעבר למה שסופר עליו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שהמילה חָכְמָה מכוונת להשכלתו העיונית והשכלית של המלך, המילה וָטוֹב מתייחסת ליישום המעשי של אותה חכמה. יישום זה בא לידי ביטוי בהנהגה המעולה של המדינה ושל בית המלך [מלבי"ם], בביסוס של משפט וצדקה ברחבי הממלכה [רלב"ג], וכן באיכויות מוסריות, אסתטיות ושימושיות שניכרו בכל פועלו [ביאור שטיינזלץ].