מפגש הפסגה בין שלמה המלך למלכת שבא נחתם בהענקה הדדית ובפרידה. עם סיום הביקור, המלך מספק למלכה את כל מבוקשה, אך הפרשנים חלוקים בשאלה מהו אותו שפע שהעניק לה.
לגבי המילים אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מתחלקת לשתיים. הגישה החומרית מסבירה כי שלמה נתן לה חפצים יקרים שראתה באוצרותיו וחשקה בהם [מלבי"ם, מצודת דוד], או דברים שלא יכלה להשיג בארצה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, הגישה הרוחנית מפרשת כי ה"נתינה" אינה חומרית כלל אלא אינטלקטואלית: שלמה העניק לה דברי חכמה, עצה ותשובות לחידותיה, שכן היה היחיד בעולם שיכול היה להשיב לה עליהן [רש"י, רד"ק, רלב"ג]. רובד נוסף ונסתר מלמד כי בקשתה רומזת לקשר אינטימי שנוצר ביניהם, ממנו עתיד היה לצאת נבוכדנצר, מחריב בית המקדש [רש"י בשם האר"י].
הפסוק מוסיף ששלמה העניק לה מתנות מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ. ביטוי זה מוסבר כמתנות שהמלך יזם מעצמו, מעבר למה שביקשה [מצודת דוד], כגון פירות, מגדנות וגידולי קרקע הייחודיים לארץ ישראל שאינם מצויים בארצה של המלכה [רש"י, רד"ק]. בנוסף, ביטוי זה בא לפתור את ההבדל מול הפסוק המקביל בספר דברי הימים ("מלבד אשר הביאה אל המלך"), ומלמד ששלמה העניק לה מתנות כנגד המנחה העצומה שהיא עצמה הביאה לו בתחילת הביקור [מלבי"ם, רד"ק, רלב"ג]. נתינה זו נעשתה כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כלומר בשפע רב ובנדיבות עצומה הראויה למעמדו של המלך [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק].
לבסוף, הפסוק מציין וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ. ציון עובדה זו נועד להדגיש את מטרת בואה הבלעדית. המלכה לא ערכה מסע ברחבי המדינות השונות באזור, אלא עשתה את הדרך הארוכה אך ורק כדי לפגוש את שלמה. משבאה על סיפוקה, סיימה את הביקור ופנתה מיד בדרך הישרה חזרה לארצה [מלבי"ם].