ביקור מלכת שבא בירושלים מגיע לשיאו בהענקת מנחה מלכותית ועצומה, המבטאת את התפעלותה מחכמתו ומעושרו של שלמה. המלכה מעניקה למלך מאה ועשרים כיכר זהב, אבנים יקרות ובשמים רבים. הכתוב מדגיש את ייחודיות הבשמים במילים לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, ומלמד כי מעולם לא הגיעה לירושלים כמות כה אדירה של אותו סוג בושם נדיר [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
סופו של הפסוק, המדגיש שוב את המילים אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מעורר שאלה של כפילות, שכן עובדת הנתינה כבר צוינה בתחילתו. כדי ליישב זאת, מוצעים מספר כיוונים המאירים את טיבה של הענקה זו [חומת אנך]. ראשית, ישנה הבחנה בין סוגי המתנות: בעוד שזהב היה מצוי בשפע ברשות המלכה, הבשמים היו יקרי מציאות וחסרי תחליף. עצם העובדה שמלכה מוותרת על אוצר כה נדיר שאין לו תחליף ומעבירה אותו לשלמה, הופכת את המעשה להקרבה אישית של ממש, ולכן שמה מודגש דווקא כאן.
בנוסף, קיים הבדל עקרוני במשמעות הנתינה. על פי רוב, כאשר מעניקים מתנה לאדם רם מעלה כמלך, עצם הסכמתו לקבל אותה נחשבת לזכות ולטובה עבור הנותן. אולם, במקרה של בשמים כה נדירים ויקרים שלא ניתן להשיגם, מסירתם נחשבת למתנה ממשית ורבת ערך בזכות עצמה, הראויה לעבור ישירות ממלכה למלך.
גישה נוספת מסבירה את הכפילות בהבדל שבאופן המסירה עצמו. בעוד שאת הכמות העצומה של הזהב העבירה המלכה ככל הנראה באמצעות שליחים כדרך השגרה, הרי שאת הבשמים, בשל יוקרתם וחשיבותם, היא בחרה להגיש לשלמה המלך באופן אישי ובידיה שלה.