מלכים א, פרק ב׳, פסוק ל״ג

הוצאתו להורג של יואב נועדה לנקות את בית דוד מאשמת שפיכות הדמים, אך מכיוון שיואב הומת גם בגלל מעורבותו במרד, מיתתו אינה מכפרת לחלוטין על הרציחות שביצע בעבר. לכן נקבע כי וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לנצח, כהמשך לקללת דוד שנועדה לשלול מצאצאיו ברכות אנושיות או להענישם במידה כנגד מידה על מעשיו. מנגד, הברכה וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם מטהרת את דוד מהאשמה על כך שעיכב את עונשו של יואב, ומבטיחה למשפחת המלוכה יציבות שלטונית ושלמות מוחלטת לאחר ביעור הרע. עם זאת, מכיוון ששלמה פגע בכבוד המקדש כשהרג את יואב סמוך למזבח ה', קללות אלו עתידות לחול בסופו של דבר גם על צאצאיו שלו.