מלכים א, פרק ב׳, פסוק א׳

תחושתו של דוד כי הגיעה שעתו מתבטאת במילים וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת, שכן הוא לא האריך ימים כאבותיו, ותהליך הסתלקותו הרוחנית והגופנית נפרס על פני מספר ימים. הכתוב קורא לו בשמו דָוִד ללא תואר המלוכה, משום שביום המיתה פוקעת סמכותו של האדם ושלמה כבר נמשח למלך תחתיו. בין אם דוד חש באפיסת כוחות פיזית ובין אם פעל מתוך דעה צלולה בטרם יחלש, הוא בחר ברגעים אלו, בהם השכל מתחזק והנפש מתקרבת אל ה', להעביר את מורשתו. על כן, וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ באופן ישיר ובלעדי מתוך אהבה מיוחדת אליו, במטרה למנוע מחלוקות עתידיות. המילה לֵאמֹר אינה מיועדת כאן להעברת המסר לאחרים, אלא מהווה הנחיה אישית לשלמה לשנן לעצמו תמיד את ייחוסו וארעיותו כדי לשמור על ענווה, ואף טומנת בחובה הבטחה שרוח אביו תמשיך לסייע לו מן השמיים.