תגובתו החריפה של שלמה לבקשת אמו חושפת את המשמעות האמיתית והמסוכנת שעומדת מאחורי הבקשה לתת לאדוניהו את אבישג השונמית. הפרשנים מסכימים כי בקשה זו אינה תמימה כלל, אלא מהווה עילה ופתח למרד במלכות. הסיבה לכך היא ששימוש ברכושו של המלך, ובפרט לקיחת פילגשו או אשתו, מהווה סמל מובהק ללקיחת המלוכה עצמה ותחילתה של שררה [רש"י, רלב"ג, רד"ק]. שלמה מבין מיד כי אדוניהו מחפש תואנה כדי לערער על כסאו, ומוכיח בכך כי לא נכנע ממרדו הקודם בדוד [מצודת דוד, חומת אנך, אלשיך].
כאשר שלמה אומר וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג... וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה, הוא מדבר בלשון של שחוק וסרקזם [מצודת דוד]. הוא רומז לאמו כי מעצם היותה אמו, לא היה ראוי שתעלה בקשה הפוגעת במעמדו כמלך [אלשיך]. שלמה מתייחס לטענתו המוקדמת של אדוניהו כי המלוכה מגיעה לו מתוקף היותו האח הבכור, כפי שנאמר כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי. הוא אומר לאמו באירוניה: אם לדעתו המלוכה ראויה לו רק בגלל שהוא הגדול, מדוע לבקש דבר עקיף שרק יוביל למלוכה? בקשי עבורו את המלוכה בעצמה [מלבי"ם, מצודת דוד].
בסוף הפסוק שלמה מזכיר שותפים נוספים למזימה: וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. אזכור זה נועד לחשוף את הקנוניה המלאה. שלמה מבין שאדוניהו לא פעל לבדו, אלא קיבל עצה מאביתר ויואב לבקש את אבישג כדי לפתוח פתח למרד [רד"ק, חומת אנך]. לשלושת האישים הללו יש מניע משותף: כולם מחזיקים בטענה טבעית לתפקידי הנהגה בכירים – אדוניהו הוא האח הבכור, אביתר היה הכהן הגדול הראשון לפני צדוק, ויואב היה שר הצבא הראשון. בשל כך, נדרשת רק עילה קטנה, כמו לקיחת אבישג, כדי להצית מחדש את שאיפתם להחזיר לעצמם את עמדות הכוח שלהם [רלב"ג]. שלמה מבהיר כי השלושה חולקים גורל אחד: כשם שמרדו בעבר ונכשלו, כך גם עתה בקשתם אינה מקנה להם כל זכות, אלא רק מוכיחה שהם כולם בעצה אחת, ממשיכים למרוד במלכות, ועל כן חייבים מיתה [מצודת דוד, אלשיך].