ההוצאה להורג של אדוניהו אינה פעולה של זעם רגעי, אלא סגירת מעגל של מרד מתמשך. שלמה שולח את תומכו הנאמן, בניהו בן יהוידע, כדי לבצע את גזר הדין באדוניהו אחיו [ביאור שטיינזלץ]. המילה וַיִּפְגַּע משמעותה כאן היא מתן מכת מוות [מצודת ציון].
הרקע למעשה זה נעוץ במרד הראשון של אדוניהו. בניגוד למה שנהוג לחשוב, שלמה לא ציווה להרוג את אדוניהו רק בגלל שביקש לשאת את אבישג השונמית. אדוניהו היה חייב מיתה עוד קודם לכן, משום שמרד בדוד אביו ובהחלטת ה' ששלמה ימלוך. כאשר אדוניהו נאחז בקרנות המזבח, שלמה לא נשבע לו שיישאר בחיים, אלא העניק לו מחילה על תנאי בלבד: כל עוד לא תימצא בו רעה. עצם הבקשה לקבל את אבישג, שהייתה שייכת למלך, הוכיחה כי מחשבת המרד והשאיפה לכתר עדיין בוערות בלבו. ברגע שהופר התנאי, התבטלה המחילה למפרע, ואדוניהו הוצא להורג על עוונו המקורי של המרד במלכות, כדי להבטיח את שלום הציבור ולמנוע מכשול עתידי בישראל [אברבנאל].
ביצוע גזר הדין על ידי בניהו מעורר קושי הלכתי, שכן בניהו היה כהן, שעליו חל איסור להיטמא למתים. הפרשנים מציעים שתי דרכים ליישב זאת. הגישה הראשונה מסבירה כי בניהו נקט בפתרון מעשי: הוא הכה את אדוניהו, אך סילק את ידו ופרש ממנו בטרם יצאה נשמתו, וכך לא נטמא [רד"ק, מצודת דוד]. הגישה השנייה חולקת וגורסת כי אין כאן בעיה הלכתית כלל, שכן קיום מצוות המלך דינו כמלחמת מצווה, ובמקום של מצווה מותר לכהן להיטמא, וזו גם הסיבה ששלמה יכול היה למנותו לשר צבא [רד"ק].