הדחתו של אביתר מסמלת נקודת מפגש בין מניעים פוליטיים אנושיים לבין השגחה אלוהית והשלמת תהליכים היסטוריים. על פני השטח, שלמה המלך פעל מתוך שיקולים מעשיים והעניש את אביתר על חלקו בקשר של אדוניהו, מבלי להזכיר את חטאי משפחתו בעבר. אולם, בעומק הדברים, המאורעות המורכבים הללו התגלגלו כך שפעולתו של שלמה נועדה לְמַלֵּא, כלומר להשלים ולהביא לידי מימוש [מצודת ציון], את הנבואה הקדומה [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מִהְיוֹת כֹּהֵן אינן מתייחסות לשלילת הכהונה לחלוטין מאביתר, אלא להדחתו מתפקיד הכהן הגדול. נבואת הזעם שניחתה על משפחתו של אביתר התרחשה עוד בתקופה שבה המשכן עמד בְּשִׁלֹה (מילה המופיעה בכתבי יד מדויקים ודפוסים ישנים חסרת האות יו"ד [מנחת שי]). על פי אותה גזרה, בני עלי יאבדו את שררתם, ירדו מגדולתם וייאלצו להיות נטפלים ונסמכים על כוהנים אחרים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
עיתוי קיום הנבואה אינו מקרי וקשור למעבר ממשכן זמני למבנה קבע. מאז חורבן משכן שילה לא היה בית מרכזי וחשוב לעבודת ה', וכעת, לקראת בניין בית המקדש, הגיעה העת להשלים את הגזרה ולגרש את בני עלי [רש"י, אברבנאל]. במקביל לסילוקו של אביתר, התקיימה גם נבואת ההבטחה להקמת "כהן נאמן" שיתהלך לפני המלך המשיח; הבטחה זו התממשה במינויו של צדוק לכהן גדול, אשר שירת תחת שלמה המלך שנבחר לתפקידו בזכות חכמתו ותבונתו [רלב"ג, אברבנאל].
מעבר לעצם ההדחה, גירושו של אביתר לענתות לווה בתנאי סמוי של סכנת חיים. בדומה לאזהרה שניתנה לשמעי בן גרא, נאסר על אביתר לצאת מתחומי שדהו, ואם היה מפר את הצו – דמו היה בראשו. מכיוון שאביתר שמר על ההוראה בקפדנות ולא יצא מעירו, הוא ניצל ממוות, ולכן הכתוב מקצר בתיאור קורותיו כאן לעומת הפירוט הנרחב בסיפורו של שמעי [אברבנאל].