צוואתו של דוד לשלמה בנו מציגה תוכנית שלמה להנהגה רוחנית ומעשית, ומדגישה כי בסיס ההצלחה טמון בכפיפות מוחלטת להדרכתו של ה'. הפסוק פורס רבדים שונים של מחויבות דתית ומוסרית, החל מתיקון המידות ועד לקיום מדוקדק של פרטי ההלכה.
ההוראה הפותחת, וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, מתפרשת במספר אופנים. יש הרואים בכך דרישה ללימוד תורה מעמיק המביא לשמירת הלב והמעשה [רלב"ג], ואחרים מפרשים זאת כהנחיה לנהוג בענווה מול ה' ולהישען עליו כילד המונהג על ידי אמו, ולא לסמוך על בינת האדם לבדה [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה במילה "משמרת" רמז לתורה שבעל פה, כלומר לחובה להציב סייגים, גדרים ותקנות אישיות וציבוריות שישמרו על האדם מפני עבירה על איסורי התורה עצמה [נחל שורק, אלשיך, אהבת יהונתן].
הפרשנים מסכימים כי ההוראה לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו אינה מתייחסת למעשים טכניים, אלא לתיקון המידות והנפש. משמעותה היא הידמות למידותיו של ה' – להיות רחום, חנון ורב חסד כמותו [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק].
לאחר מכן, הפסוק מונה ארבעה סוגים של מצוות, והפרשנים מציגים חלוקה ברורה ביניהם:
חֻקֹּתָיו הם הציוויים והגזירות האלוהיות שטעמם נסתר ואינו מובן לשכל האנושי [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אהבת יהונתן].
לגבי מִצְוֺתָיו, קיימת מחלוקת קלה: יש המפרשים שאלו המצוות השכליות שטעמן מובן וגלוי [מלבי"ם, אהבת יהונתן], בעוד אחרים מגדירים אותן כמצוות שבין אדם למקום [מצודת דוד], או כציוויים מפורשים ספציפיים [רד"ק].
וּמִשְׁפָּטָיו הם הדינים וההלכות המסדירים את היחסים שבין אדם לחברו ואת סדרי החברה [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אהבת יהונתן].
וְעֵדְוֺתָיו הן המצוות המשמשות כעדות וכזיכרון לנפלאות ה', לחידוש העולם וליציאת מצרים, דוגמת השבת והמועדים [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אהבת יהונתן].
הדרישה לקיים את כל אלה כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה באה להזהיר מפני סטייה מהכתוב. על האדם לקיים את התורה ללא תוספת או מגרעת [מלבי"ם, נחל שורק], ואף להימנע ממתן פרשנויות אישיות או תירוצים שנועדו להתאים את המצוות לרצונותיו ולנוחיותו [אהבת יהונתן].
תוצאת השמירה על התורה מנוסחת במילים לְמַעַן תַּשְׂכִּיל. בעוד שחלק מהפרשנים מסבירים מילה זו פשוט כ"תצליח" [רד"ק, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], אחרים מדייקים וטוענים כי יש הבדל מהותי בין הצלחה להשכלה. הצלחה עשויה להיות תלויה במזל, אך "השכלה" היא היכולת השכלית לבחור תמיד באמצעים הנכונים והטובים ביותר להשגת המטרה. התורה היא זו שמעניקה לאדם את החכמה הזו, גם עבור ענייני חול שאינם מוזכרים בה במפורש [מלבי"ם, מצודת דוד].
סיום הפסוק, אֵת כׇּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם, נתפס על ידי חלק מהמפרשים ככפל לשון שנועד לחזק את ההבטחה [מצודת דוד]. אולם, גישות אחרות מוצאות בו התפתחות רעיונית: האדם ישכיל לבחור את הדרך הנכונה מראש, ואפילו אם יפנה לדרכים שאינן מובילות ישירות לתכלית, חכמתו תאפשר לו לתקן את מסלולו ולהפיק מהן את הטוב [מלבי"ם]. לבסוף, יש המפרשים את המילה שָׁם כהפניה חזרה אל התורה. לפי פירוש זה, ההבטחה אינה רק להצלחה גשמית, אלא קריאה לכך שבכל מקום שאליו האדם יפנה בעסקיו ובצומתי חייו, מחשבותיו ופניותיו יהיו מופנות תמיד "שם" – אל התורה, ובכך יינצל מחטאים ויזכה להנהיג מתוך צדקות [נחל שורק, אלשיך, אהבת יהונתן].