במעמד חריצת דינו של שמעי, ולאחר שזה שתק ולא ענה להאשמות נגדו, ממשיך שלמה המלך ומבאר לו את השורש האמיתי לעונשו [אברבנאל]. עולה השאלה מדוע שלמה מזכיר כעת את הפגיעה בדוד, הרי שמעי נידון למוות על עבירה אחרת – הפרת הצו שאסר עליו לצאת מירושלים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששלמה אינו מעניש אותו ישירות על חטאו כלפי דוד, אלא מסביר לשמעי מה גרם לו לפעול בסכלות כה רבה ולהפר את השבועה. עוונו הישן והפגיעה בדוד הם שהכשילו אותו כעת. מנגד, יש המפרשים ששלמה אמר זאת כדי להצדיק את הריגתו בעיני הרואים; כדי שהציבור לא יחשוב ששמעי מומת על עבירה קלה יחסית של יציאה מהעיר, מסביר שלמה כי מצד האמת שמעי חייב מיתה על קללת המלך דוד, ושלמה רק מצא עילה משפטית לגבות את החוב על אותן קללות [רלב"ג].
שלמה פונה אל שמעי ואומר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ. השימוש בניסוח זה נובע מכך ששלמה נמנע מלחזור בשפתיו במפורש על הקללות המבישות שקילל שמעי, ולכן הוא מסתפק ברמיזה למה שידוע בליבו של החוטא [מצודת דוד]. מעבר לכך, הביטוי מצביע על כך שמחשבותיו הרעות של שמעי כלפי דוד היו חמורות וקשות אף יותר ממה שהוציא מפיו בפועל [רד"ק]. בנוסף, ידיעת הלב מעידה על כך שמעשהו של שמעי בזמנו לא היה שוגג מתוך טעות, אלא מעשה מזיד ומרושע [מלבי"ם].
בסיום דבריו מכריז שלמה: וְהֵשִׁיב ה' אֶת רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ, כלומר כעת ה' מחזיר את העונש על ראשך. הפרשנים מסכימים כי יש כאן תיאור של השגחה עליונה וסגירת מעגל. אף על פי שדוד המלך נשבע שלא להמית את שמעי, ה' לא העביר על פשעו. ההשגחה האלוהית היא שגלגלה את פני הדברים כך ששמעי ייכשל, יפעל בסכלות ויעבור על שבועת ה' ומצוות המלך שלמה. כך נוצרה סיבה חוקית להמיתו, ודרכה בא לידי ביטוי עונשו האמיתי מאת ה' על חטאיו הראשונים.