סופו של שמעי בן גרא מהווה סגירת מעגל היסטורית, שבה קללת העבר מתהפכת על ראשו של המקלל, והופכת לברכה וליציבות עבור בית המלוכה.
המילים וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ מבטאות את מעמדו של שלמה בעיני העם ובעיני שמיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם כולו יברך את שלמה וישבח את חכמתו, משום שהוכיח מנהיגות של צדק מוחלט. שלמה לא נשא פנים לשמעי, שהיה רבו ואוהבו, והעניש אותו בחומרה על כך שחילל את שבועת ה' [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי הברכה משמעותה ששלמה נקי מחטא ואינו אשם בכך שטמן לשמעי מכשול, שכן נפילתו של שמעי כוונה מאת ה' כעונש על עוונותיו הקודמים ועל ביזויו של דוד [מלבי"ם].
בהמשך מבטיח הפסוק כי וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן. המילה נָכוֹן מתפרשת כמתוקן, חזק וקיים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יציבות זו של מלכות דוד נובעת משתי סיבות עיקריות: ראשית, ה' תבע את עלבונו של דוד ונקם את חרפתו [מלבי"ם]. שנית, וזהו עיקר, כסא דוד נותר נקי מרבב משום ששבועתו המקורית של דוד – שלא להרוג את שמעי על שקילל אותו – לא הופרה. שמעי לא הוצא להורג בגלל חטאו הישן כלפי דוד, אלא אך ורק משום שעבר על ציוויו של שלמה והפר את שבועתו שלו [מצודת דוד, אברבנאל].
אף על פי שהוצאה להורג של שרים ואישים בכירים בתחילת שלטון עלולה בדרך כלל לערער את יציבות הממלכה, במקרה של שלמה קרה ההפך. העם כולו הכיר בצדקת הדין, הבין ששמעי הוכה בסנוורים והביא את מותו על עצמו, ובעקבות זאת הממלכה רק התבססה והתחזקה [אברבנאל]. כך, הקללה הנמרצת שקילל שמעי שבה לבסוף אל חיקו, ופינתה את מקומה לברכה נצחית ולכיסא הניצב לפני ה' עד עולם [ביאור שטיינזלץ].