צוואתו האחרונה של דוד לשלמה בנו בנוגע לשמעי בן גרא מציגה מתח בין חובת קיום שבועה לבין הדרישה לעשיית צדק. דוד, שנשבע בעבר שלא להרוג את שמעי על שקילל אותו, מנחה כעת את שלמה כיצד לנהוג בו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששבועתו של דוד חייבה רק אותו באופן אישי, ולכן שלמה משוחרר ממנה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, כדי לא להפר את השבועה באופן ישיר, שלמה מצטווה שלא להרוג את שמעי על החטא הישן, אלא להשתמש בחכמתו כדי למצוא עילה חדשה ואשמה חלופית שתצדיק את עונש המוות [רש"י, רלב"ג, צאינה וראינה].
מנגד, יש הסבורים שדוד כלל לא ציווה על שלמה להרוג את שמעי בגין העבר. לפי גישה זו, דוד מזהיר את שלמה שאם שמעי יחטא לו בעתיד, עליו שלא למחול לו כפי שמחל דוד מתוך הכרח, אלא להעמידו בניסיון ולבחון האם הוא נשמע להוראות המלך, ואם ייכשל – להענישו בחומרה [מלבי"ם, אברבנאל].
לאור גישות אלו, מנתחים הפרשנים את חלקי הפסוק:
המילה וְעַתָּה מסמנת את תחילת מלכותו של שלמה, המאפשרת לו לפעול ולשפוט [מצודת דוד]. פירוש נוסף קושר זאת להשגחה עליונה: בעבר דוד נמנע מלהרוג את שמעי משום שראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו מרדכי היהודי, ו"עתה" – משכבר נולד הזרע הראוי, הוסרה ההגנה וניתן להענישו [חומת אנך].
הציווי אַל תְּנַקֵּהוּ מובן כדרישה שלא לפטור אותו מעונש ולא להניח לו לצאת נקי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, מלשון כריתה והשמדה [אברבנאל].
הנימוק כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה מתפרש לרוב כיכולתו השכלית של שלמה למצוא תואנה חוקית להריגתו [רש"י, מצודת דוד]. פירושים אחרים מציעים שחכמתו של שלמה מייתרת את הצורך להיעזר בחכמת התורה של שמעי ולכן אין סיבה להשאירו בחיים [אברבנאל], או שעצם היותו של שלמה בן חכם מוכיחה שזיווגו של דוד עם אמו היה כשר והגון, ובכך מפריכה לחלוטין את קללותיו של שמעי [חומת אנך].
במילים אֶת שֵׂיבָתוֹ מדגיש דוד שאין לחמול על שמעי או להדר את פניו בגלל זקנתו [מצודת דוד, אברבנאל].
הסיום בְּדָם שְׁאוֹל מורה על אופי העונש: אין להניח לו למות מוות טבעי על מיטתו, אלא יש לוודא שימות מיתה משונה ויישפך דמו בחרב [רלב"ג, מצודת דוד].