הבטחת נצחיותה של שושלת בית דוד אינה מובנת מאליה, והיא נשענת על קשר הדוק בין נאמנות האדם לבוראו לבין קיום הבטחותיו של ה'. דוד מבהיר לשלמה בנו כי לשמירת התורה והמצוות יש תועלת נוספת ומשמעותית: התמדת המלוכה לו ולזרעו לעד [רלב"ג, צאינה וראינה].
כוונת המילים לְמַעַן יָקִים היא שיקיים ה', ואילו אֶת דְּבָרוֹ מכוון להבטחתו [ביאור שטיינזלץ]. מנגנון ההבטחה האלוהית מורכב משני שלבים: ה' אמנם נשבע לדוד שבנו יוצא חלציו יישב על הכיסא אחריו בכל מקרה, גם אם לא יהיה צדיק, אך המשכיות השושלת לדורות הבאים מותנית לחלוטין בכך שצאצאיו ישמרו את ברית ה' [אלשיך].
הפרשנים עומדים על המניע לשמירת המצוות המשתמע מפסוק זה. כאשר האדם פועל למען תורת ה', ה' מצידו מקיים את דברו [אלשיך]. יתרה מכך, אף שאין לעשות מצוות על מנת לקבל שכר, עשיית המצוות במטרה לאפשר לה' לקיים את הבטחתו נחשבת לעשיית רצון ה', שכן ה' חפץ בכך שכיסא דוד ייבנה לדורות [מלבי"ם].
הפסוק משתמש פעמיים במילה לֵאמֹר. גישה אחת מסבירה זאת מסיבה תחבירית: מכיוון שהדברים התארכו והתנאי חוצץ באמצע המשפט, הפסוק חוזר על המילה רגע לפני הצגת ההבטחה הסופית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנו הסבר רעיוני עמוק לכפילות זו: הכלל הוא שכל מידה טובה שיוצאת מפי ה', אפילו אם נאמרה על תנאי, אינה חוזרת ריקם. כדי שההבטחה לשושלת דוד לא תהפוך למוחלטת ללא תלות במעשיהם, הפסוק מקדים את התנאי לאמירה. כלומר, רק "אם ישמרו בניך את דרכם", אזי לֵאמֹר - ה' יאמר ויגזור שלא ייכרת איש מעל כיסא ישראל. אם התנאי לא יתקיים, האמירה הטובה כלל לא יצאה מפיו [מלבי"ם].