דבריו של אדוניהו לבת שבע מציגים שילוב מתוחכם של השלמה לכאורה עם המציאות, יחד עם רמזים לזכותו המקורית על הכתר. באמצעות הקדמה זו, אדוניהו מנסה להכשיר את הקרקע לבקשתו לקחת את אבישג השונמית לאישה.
כאשר אדוניהו אומר כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה, הוא מזכיר שזכות המלוכה הייתה שייכת לו מלכתחילה, הן משום שהוא הבכור והן משום שהעם רצה בו, אך וַתִּסֹּב, כלומר המלוכה סרה ממנו ועברה לשלמה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי בקשתו של אדוניהו לקחת את פילגש המלך דוד היא בעייתית, שכן הכלל קובע כי אין משתמשים בשרביטו של מלך, וזכות זו שמורה למלך המכהן בלבד. עם זאת, אבישג הייתה מותרת לו עקרונית משום שדוד לא ידע אותה [רד"ק]. כדי להתגבר על האיסור להשתמש ב"שרביט המלך", אדוניהו נשען על הטענה שהמלוכה הייתה ראויה לו מלכתחילה. לכן, הוא מציג את עצמו כמי שאינו אדם פשוט, וטוען שאין לפסול את בקשתו לקבל לפחות פיצוי קטן זה [מלבי"ם, חומת אנך].
כדי להרדים את חשדותיה של בת שבע, אדוניהו מצהיר כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ. הוא מכיר בכך שמלכות שלמה נקבעה על פי ה' דרך נתן הנביא, ומציג את עצמו כמי שאין לו טענות וכמי שלא יעז למרוד בגזרת שמיים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, טענה זו משמשת כנימוק פסיכולוגי נוסף לבקשתו: מלך בשר ודם, שמולך רק מכוח הסכמת העם, זקוק לגינוני כבוד נוקשים, כמו האיסור להשתמש בשרביטו, כדי לשמור על מעמדו. אך מכיוון ששלמה מולך מכוח בחירה אלוהית, כבודו הוא עצמי ומוחלט, ולכן אין לו סיבה לחשוש או להקפיד אם אדוניהו ייקח את אבישג [מלבי"ם].
למרות דברי החלקות וההשלמה לכאורה, מטרתו הנסתרת והאמיתית של אדוניהו הייתה להשתמש בנישואין אלו כקרש קפיצה כדי לערער על המלוכה ולתפוס לבסוף את השלטון, מזימה שבת שבע לא הבחינה בה [רד"ק, מצודת דוד].