שלמה חורץ את גורלו של שר הצבא המיתולוגי בהוראה קרה והחלטית, השוזרת יחד כורח שלטוני, סגירת מעגל היסטורית וטיהור מוסרי של בית המלוכה. הפקודה הניתנת לבניהו מורכבת ממענה ישיר לסירובו של יואב לצאת מאוהל ה', לצד הנחיות ברורות לגבי קבורתו והצדקת המעשה כולו.
הציווי עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מתפרש בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בפשט הכתובים היא ששלמה מורה לבניהו להרוג את יואב במקום שבו הוא בחר למות – סמוך למזבח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שבניהו היסס לפגוע ביואב במקום קדוש, שלמה מזרז אותו וקובע כי המזבח אינו מעניק מקלט למי שרצח בעורמה ובזדון, כפי שכתוב בתורה שרוצח כזה יש לקחת מעם המזבח למות [רד"ק, אברבנאל]. לעומת זאת, דרש חכמים מאיר רובד נוסף, לפיו יואב התנה את מיתתו בכך ששלמה ייקח על עצמו את הקללות שדוד קילל את יואב בשעתו. שלמה מסכים לתנאי זה ומורה לבניהו לעשות "כאשר דיבר" יואב, ואכן קללות אלו – כדוגמת צרעת, מחלות קשות ונפילה בחרב – פגעו בהמשך בשושלת מלכי בית דוד [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל].
בהמשך, ההוראה וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ נועדה להבטיח שיואב יזכה לקבורה מכובדת הראויה למעמדו כשר צבא גדול [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. הפרשנים מציינים כי בניגוד לאדוניהו, שהיה בן מלך וקבורתו המכובדת הייתה מובנת מאליה, בעניינו של יואב היה צורך בציווי מפורש [רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, מאחר שבניהו היה כהן ואסור היה לו להיטמא למת, ההוראה "וקברתו" אינה דורשת ממנו לקבור את יואב במו ידיו, אלא לצוות על אנשים אחרים לדאוג לקבורתו המיידית [רלב"ג, מצודת דוד].
החלק החותם את הפסוק, וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם, חושף את המניע הכפול להוצאה להורג. המניע המיידי והעיקרי של שלמה היה מדיני – הענשת יואב על שמרד ותמך באדוניהו [מלבי"ם, אברבנאל]. אולם, כדי להרגיע את מצפונו של בניהו מהריגה באוהל ה', שלמה מזכיר את דמי אבנר ועמשא. רציחות אלו הן ההצדקה החוקית וההלכתית המאפשרת להרוג את יואב סמוך למזבח [אברבנאל]. הפרשנים מסבירים כי מכיוון שיואב רצח את שרי הצבא ללא עדים והתראה, בית דין רגיל לא יכול היה להענישו, והחובה לעשות צדק הוטלה על המלך. כל עוד יואב לא נענש, אשמת הדם השפוך ועוון ההימנעות מביעור הרע ריחפו מעל בית דוד. כעת, עם מותו של יואב, מוסר העונש מעל השושלת והצדק ההיסטורי יוצא לאור [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].