צוואתו האחרונה של דוד לשלמה בנו אינה רק בקשת נקמה, אלא הנחיה פוליטית ומוסרית שנועדה לבסס את שלטון הצדק של המלך הצעיר. דוד מזהיר את שלמה מפני שר צבאו, יואב בן צרויה, אדם רב־עוצמה שטשטש את הגבולות שבין מלחמה לשלום ופעל בדרכי עורמה.
בראשית דבריו אומר דוד וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ. מילת הריבוי "וגם" באה להוסיף על ציוויו הקודם של דוד לשמור את חוקי התורה. דוד מנחה את שלמה שלמרות החובה לדון על פי דין תורה, ישנם מצבים שבהם נדרש המלך להשתמש בסמכותו המלכותית המיוחדת ולדון פושעים גם ללא התראה פורמלית, כפי שראוי לעשות ליואב [מלבי"ם]. לחלופין, כוונת המילים היא ששלמה כבר מכיר היטב את המאורעות בעצמו ואין צורך לפרטם [מצודת דוד, רד"ק], או שכשם ששלמה יודע מה עשה יואב נגדו כאשר תמך באדוניהו, כך עליו לדעת כעת מה עשה יואב לדוד עצמו [אברבנאל].
כאשר דוד מציין אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי, הפרשנים נחלקים בשאלה לאיזו פגיעה אישית הוא מתכוון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמעשיו של יואב כלפי שרי הצבא נחשבים כפגיעה ישירה בדוד, משום שאבנר ועמשא פעלו בשליחותו של המלך והיו תחת חסותו והבטחתו, והריגתם הביאה על דוד חרפה פוליטית ואישית. גישה אחרת מסבירה שהפגיעה בדוד הייתה הריגת בנו אבשלום בניגוד לפקודתו המפורשת, והדברים הקשים שהטיח יואב במלך לאחר מכן [רלב"ג, רד"ק]. מנגד, פרשנים רבים מביאים את מדרש חז"ל לפיו יואב פגע בכבודו של דוד כאשר הציג בפומבי את מכתבו הסודי של המלך, שבו הורה לו להפקיר את אוריה החתי למות בקרב, ובכך בייש אותו לעיני העם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אלשיך, צאינה וראינה].
פשעו המרכזי של יואב מתואר במילים אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל. יואב הגדיל לעשות שלוש רעות [אברבנאל, מלבי"ם]: הוא הרג אנשים נקיים, עשה זאת בעורמה, ופעל בעיתות שלום. על כך נאמר וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם. יואב לקח את שפיכות הדמים המותרת והראויה רק בשדה הקרב, והכניס אותה אל תוך חיי השלום. הוא רצח שרים שכבר כרתו ברית עם דוד ולא היו מוכנים למאבק [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ותירץ את מעשיו בכך שהחיל באופן שגוי את דיני המלחמה וההגנה העצמית על מצבי שלום [צוארי שלל]. במקרה של אבנר, יואב התייחס לדם אחיו עשאל, שנהרג תוך כדי קרב מובהק, כעילה לנקמת דם בימי שלום [רד"ק].
שיא העורמה והאכזריות בא לידי ביטוי במילים וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. הפרשנים מסבירים שפסוק זה מתאר את התחבולות הפיזיות שבהן השתמש יואב באמצעות חגורתו ונעליו. בהריגת עמשא, יואב חגר את חרבו בצורה הפוכה ומרושלת על מתניו כדי שתיפול החוצה. כאשר התכופף כדי לסדר את נעלו, החרב נפלה. עמשא סבר שיואב רק מרים את חרבו שנשמטה ולא נשמר מפניו, וכך הכהו יואב למוות [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג]. בהריגת אבנר, יואב השתמש בעורמה מתוחכמת סביב עניין הנעל: הוא פנה לאבנר בשאלה הלכתית כיצד אישה קטועת ידיים חולצת את נעלו של גיסה בטקס החליצה. כאשר אבנר התכופף כדי להדגים לה כיצד ניתן לחלוץ את הנעל באמצעות השיניים, ניצל יואב את חוסר האונים שלו ודקר אותו [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה].
לצד פירושים אלו המתמקדים בכלי הרצח, יש המפרשים את המילים באופן מטפורי. יואב לא רק רצח, אלא אף התגאה במעשיו. הוא מרח את דמם של השרים על חגורתו ועל נעליו כדי להתרברב בפני העם והצבא על גבורתו כביכול [אברבנאל], וכך הפך לאדם שכולו, ממתניו ועד כפות רגליו, מגואל בדם נקיים [ביאור שטיינזלץ].