שלמה המלך מציב לשמעי בן גרא תנאי ברור של מעצר בית, כאשר כל יציאה מגבולות העיר מהווה הפרה של צו המלך שדינה פסק דין מוות [ביאור שטיינזלץ]. העונש החמור מעוגן בדין, שכן אדם הממרה את פי המלך מתחייב בנפשו [אברבנאל].
ההחלטה להעביר את שמעי מעירו המקורית, בחורים, ולהושיבו דווקא בירושלים – עיר מפותחת, בטוחה ושאינה חסרה דבר – לא נועדה לשמש כגלות עונשית במקום נידח. מטרתו המרכזית של שלמה הייתה לנתק את שמעי מסביבתו, לבודד אותו חברתית, ולמנוע ממנו לשוטט ברחבי הארץ כדי להסית ולהדיח את העם נגד השלטון [אברבנאל]. מעבר לכך, למהלך זה היו מטרות פוליטיות ורוחניות עמוקות: ענישת שמעי נועדה להפיל פחד על העם, להוכיח ששלמה אינו סובל אנשי רשע גם אם לא מרדו בו ישירות, ולנקות את כס המלכות מעוון המרידה הישן של שמעי בדוד, שכן מרידה במלך משולה למרידה בשכינה ופוגעת ביציבות הכיסא [אלשיך, אברבנאל].
הפסוק מפרט את האזהרה ואת גבולותיה:
אֶת נַחַל קִדְרוֹן - נחל זה היה ממוקם בסמוך לירושלים ושימש כדרך היציאה המרכזית מן העיר [מצודת דוד].
יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת - הכפילות הלשונית בפעלים רומזת לשני מקרי מרידה שונים ולשתי מיתות. המרידה הישנה של שמעי בדוד היא זו שתמשוך ותגרור אותו לבסוף להיכשל גם בציווי הנוכחי של שלמה, על פי העיקרון שעבירה גוררת עבירה [אלשיך].
דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ - עוון מיתתך והאחריות המלאה לה יוטלו אך ורק עליך, משום שהוזהרת מראש והיה עליך לנהוג בזהירות [מצודת דוד].