שלמה מתעמת עם שמעי לאחר שזה יצא מירושלים, ומזכיר לו את התנאים הנוקשים שהוצבו לו מראש ואת הסכמתו המלאה להם. המלך מציג את מעשהו של שמעי כהפרה כפולה וחמורה של ציווי מלכותי ושל שבועה.
המלך פותח בשאלה הרטורית הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַה'. אף על פי שבפסוקים הקודמים לא תועד במפורש ששלמה השביע את שמעי, הפרשנים מסבירים כי שבועה כזו אכן התקיימה בפועל באותו מעמד, והעובדה ששמעי אינו מכחיש זאת כעת מוכיחה זאת [מצודת דוד, רד"ק]. גישה נוספת המובאת בשם חז"ל מסבירה כי ציווי של מלך שקול בתוקפו לשבועה באלוהים, ולכן הדבר נחשב לו כשבועה [רד"ק]. מעצם היותה שבועה בה', היה על שמעי להקפיד עליה בחומרה, לדייק בה ולא לחפש לעצמו היתרים או פרצות מתוך ספק [מלבי"ם].
בהמשך אומר שלמה וָאָעִד בְּךָ, ביטוי שהפרשנים מסכימים כי משמעותו היא התראה ואזהרה. השימוש בלשון זו נובע מכך שדרכו של המזהיר היא להתרות באדם בפני עדים [מצודת דוד]. שלמה מדגיש בכך שהציווי לא ניתן בחדרי חדרים ובאופן ששמעי יוכל להתכחש לו, אלא נאמר באופן ברור בפני אחרים [רד"ק].
שלמה מזכיר את תוכן האזהרה המדויק: בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה. ניסוח זה נועד לאסור כל חריגה מההסכם. המילים "ביום צאתך" מבהירות שהאיסור חל גם על יציאה זמנית וקצרה מן העיר, והתוספת "אנה ואנה" באה להדגיש שהאיסור תקף לכל כיוון ולכל מקום אחר, ולכן הוא כולל גם את הליכתו של שמעי לגת [מלבי"ם].
לבסוף, שלמה מטיח בשמעי את תגובתו שלו לאזהרה: טּוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי. שמעי לא רק הסכים לתנאים והכיר בכך שהם הוגנים ושהוא אינו אנוס לקבלם, אלא שהמילה שָׁמָעְתִּי מעידה על קבלה מוחלטת של השבועה בדיוק על פי דעתו וכוונתו של המלך [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך עולה כי במעשיו, שמעי עבר למעשה על שני איסורים שונים: הפרת שבועת ה' והמריית פי המלך [רד"ק].