שעתו האחרונה של שר הצבא המיתולוגי מגיעה לשיאה בעימות מתוח במקום המקודש ביותר. בניהו בן יהוידע נשלח לבצע את גזר הדין, אך נתקל בסירוב מורכב שמעמיד את המלך שלמה בפני דילמה הלכתית ומוסרית.
כאשר בניהו אומר ליואב צֵא, הוא מנסה למעשה להוציא אותו בעורמה מתוך אוהל ה', כדי שלא לטמא את מקום הארון בדם [מצודת דוד]. אולם יואב, שמבין כי מותו מובטח בכל מקרה, מסרב ומכריז לֹא כִּי פֹה אָמוּת. הפרשנים מציעים מספר מניעים לתגובתו של יואב:
הגישה הראשונה רואה בכך ניסיון להכשיל את שלמה. יואב קיווה שאם ייהרג בתוך האוהל, שלמה ייענש על חילול וטומאת המזבח והמקום המקודש [רד"ק, מצודת דוד]. גישה אחרת מציעה כי זו הייתה פשוט טקטיקה של השהיה, שנועדה להרוויח זמן עד שבניהו יחזור להתייעץ עם המלך [רד"ק].
לצד זאת, מפרשים רבים מביאים את מדרשי חז"ל החושפים מניעים משפטיים ואישיים מאחורי הסירוב לעמוד למשפט רשמי בחוץ. יואב, שהיה גם חכם גדול וראש סנהדרין, העדיף להיהרג במקומו כדי להבטיח את עתיד משפחתו ומורשתו. הוא ידע שישנם הבדלים בין אדם המוצא להורג על ידי המלך לבין אדם שנידון בבית דין. לכן, סירב לצאת כדי שייחשב כהרוג מלכות, וכך יזכה להיקבר בקבר אבותיו, זכות הנשללת ממי שמוצא להורג בבית דין. מניע נוסף היה הרצון להגן על רכושו, מתוך מחלוקת האם נכסיו יעברו למלך או ליורשיו [רד"ק, מלבי"ם].
לאחר חילופי הדברים, בניהו נמנע מלהרוג את יואב במקום המקודש ושב אל המלך כדי להעביר את תשובתו [ביאור שטיינזלץ]. הוא מדווח לשלמה: כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי. המילה עָנָנִי משמעותה תשובה ומענה [מצודת ציון]. בעוד שיש מי שמסביר שכפילות המילים היא סגנון מקראי רגיל [רד"ק, מצודת דוד], פרשנים אחרים לומדים מהניסוח שהתקיימו ביניהם דברים נוספים שלא נכתבו במפורש בתחילת הפסוק [רד"ק, מלבי"ם].
לפי גישה זו, יואב שלח דרך בניהו מסר נוקב לשלמה: הוא סירב לקבל על עצמו עונש כפול. הוא דרש שאם שלמה בוחר להמיתו, על המלך לקבל על עצמו ועל זרעו את הקללות הקשות שקילל דוד את יואב בעקבות רצח אבנר. יואב הציב אולטימטום – או שיישאר בחיים עם הקללות, או שימות ושלמה יישא בהן [רש"י, רד"ק].