לאחר תקופה של שלוש שנים שבהן שמר שמעי על האיסור לצאת מירושלים, מתרחש אירוע מקרי שמוביל להפרת הצו המלכותי. שניים מעבדיו בורחים אל מחוץ לגבולות העיר, וההחלטה לצאת בעקבותיהם חורצת את גורלו.
וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, בתום תקופה זו, וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי, והם עשו את דרכם אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת. כאשר נודע הדבר לשמעי, וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת, הוא מחליט ללכת לשם כדי להחזירם אליו.
יציאתו של שמעי לגת אינה רק פעולה טכנית של השבת רכוש, אלא ביטוי של זלזול בדבר המלך שלמה ובמצוותו [אברבנאל]. בריחת העבדים הייתה אמנם מקרה, אך תגובתו של שמעי מהווה הפרה חמורה של התנאי שהוצב לו, שעליו הוא חייב מיתה. כאשר שלמה המלך יקרא לשמעי ויוכיח אותו על מעשהו, הוא יאשים אותו בהפרת שבועה לה'. אף על פי ששבועה כזו לא הוזכרה במפורש קודם לכן בכתוב, עצם התוכחה מעידה על כך ששמעי הושבע בפני עדים שלא לצאת מירושלים. עם זאת, יש המסבירים כי כל מצוות מלך נחשבת מאליה כשבועה, ולכן הפרת הצו המלכותי כמוה כהפרת שבועת אלוהים [רד"ק בשם אביו]. שמעי עצמו אינו מכחיש את קיומה של השבועה ומודה כי ההוראה לשבת בירושלים הייתה טובה. טענתו המרכזית של שלמה כלפיו אינה מתמקדת בשאלה אם הישיבה בירושלים הייתה מועילה לשמעי, אלא בעצם החומרה שבהפרת שבועת ה' והמצווה המלכותית [אברבנאל].