שלמה המלך מבסס את הוצאתו להורג של יואב בן צרויה כמעשה של צדק אלוהי, שנועד לנקות את בית דוד מאשמת דם נקי. הריגתו של יואב אינה רק עונש משפטי, אלא סגירת מעגל מוסרית על מעשיו הבוגדניים.
במילים וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ הכתוב מבהיר כי כעת, עם הוצאתו להורג של יואב, ה' נוקם בו ומשיב את עונש דמי החינם ששפך על ראשו שלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעשיו של יואב היו חמורים במיוחד והצדיקו לא רק עונש מוות אלא גם קללה לדורות, שכן הוא רצח שני שרי צבא בחרב, באופן הנראה כהוצאה להורג מטעם המלכות, וזאת מבלי לקבל את רשותו של המלך ובכך פגע בכבודו של דוד [מלבי"ם].
הנרצחים מתוארים כצַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ, משום שהם נמנעו משפיכות דמים ולא רצחו חפים מפשע כפי שעשה יואב, ואפשר שהיו להם גם מעלות יתירות עליו [רד"ק]. חכמים דורשים כי צדקתם התבטאה בכך שכאשר שאול המלך ציווה עליהם להרוג את כוהני ה', הם סירבו לפקודה, מתוך הבנה נכונה של התורה שאין להישמע להוראת מלך המורה לעבור על דברי ה'. לעומתם, כאשר דוד שלח ליואב איגרת ובה הוראה לסבב את מותו של אוריה החיתי, יואב ציית מיד ולא מחה [רד"ק].
ההדגשה וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע נועדה לנקות את דוד מכל אשמה, שכן יואב הסתיר ממנו את כוונותיו ופעל בטרם המלך ידע על כך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הבהרה זו הייתה הכרחית ביותר, משום שבקרב העם רווחו שמועות וחשדות שדוד הוא שעמד מאחורי הרציחות. החשד נבע מכך שאבנר השתייך לבית שאול, ואילו עמשא נטה אחר אבשלום ומונה על ידו להיות שַׂר צְבָא יְהוּדָה, תפקיד צבאי מיוחד על שבט יהודה בלבד [מצודת דוד]. כדי להפריך את החשדות הללו, שהסבו לדוד צער רב וגרמו לו להתאבל בפומבי כדי להוכיח את חפותו, הכתוב מדגיש באופן חד משמעי כי דוד לא ידע דבר על תוכניותיו של יואב [רד"ק, אברבנאל].