לאחר ביסוס שלטונו, שלמה המלך מטפל בשמעי בן גרא, דמות מורכבת בעלת עבר של בגידה במלכות דוד. הפקודה להעתיק את מגוריו לבירה אינה רק פקודה גיאוגרפית, אלא מהלך משפטי, פוליטי ופסיכולוגי מחושב. שלמה מצווה עליו בְּנֵה־לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם, שכן עד כה מקום מושבו הקבוע היה בעיר בחורים [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, נאסר עליו לעזוב את העיר וללכת אָנֶה וָאָנָה, כלומר לכאן ולכאן או לכל מקום אחר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפקודה זו נועדה לשמש כמלכודת. מטרתו של שלמה הייתה להחזיק את שמעי קרוב אליו ותחת עינו הפקוחה, כדי שיהיה זמין ותמצא לו עילה חוקית להוציאו להורג, ובכך לקיים את צוואת דוד אביו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. בחירת עונש זה אינה מקרית, אלא פועלת על פי עקרון של מידה כנגד מידה: חטאו המקורי של שמעי, שקילל את דוד, התרחש כאשר דוד יצא מירושלים, ולכן נגזר שגם מותו של שמעי יבוא בעקבות יציאה מירושלים. שלמה בטח בכך ששמעי יפר את ההוראה בשל שני גורמים עמוקים בנפש האדם. ראשית, עצם קיומו של איסור מעורר את יצר הרע לעבור עליו, בדומה לאדם זקן שמעולם לא חצה את הגשר הסמוך לעירו, אך ברגע שהמלך אסר עליו לעשות זאת תחת איום מוות, הוא לא מצא מנוח עד שהפר את הצו. שנית, הכלל הרוחני לפיו "עבירה גוררת עבירה" יפעל כאן; המרד הראשון של שמעי במלכות בית דוד יגרור אותו למרד שני וזהה – הפרת פקודת שלמה ויציאה מהעיר [אלשיך].
מנגד, יש החולקים על התפיסה שמדובר בעלילה מתוכננת להמתתו, ומסבירים את הצעד ממניעים פוליטיים וביטחוניים. לאחר ששלמה הוציא להורג והדיח את נאמני דוד, כיואב ואביתר, הוא חשש מביקורת ציבורית וממראית עין שלפיה הוא שונא את אוהבי אביו ומקרב דווקא את אויביו. לפיכך, הגבלת שמעי לירושלים לא נועדה למצוא לו עילה למיתה, אלא להרחיקו מסביבת המלך, ובעיקר למנוע ממנו לשוטט ברחבי הארץ ולארגן מרידות נגד השלטון, שכן היה ידוע כאיש קשה ורע מעללים [אברבנאל].
אופי ההגבלה עצמה נתון לניתוח מדוקדק של מילות הפסוק. ההוראה בְּנֵה־לְךָ בַיִת משמעותה קביעת דירת קבע, בעוד שהאזהרה וְלֹא־תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה באה למנוע עקירה מוחלטת של מגוריו. היקף האיסור המדויק משתנה בהתאם למטרת המלך: אם מדובר במעין מאסר בית מוחלט, הרי שנאסר עליו לצאת לשום כיוון. אך אם החשש הוא מפני קשר ומרד בקרב בני שבטו, ייתכן שהאזהרה החמורה כוונה בעיקר נגד יציאה לכיוון נחל קדרון, המוביל לעירו בחורים, ולאו דווקא נגד יציאה לצדדים אחרים שבהם אין סכנת מרד [מלבי"ם].