שלמה המלך חורץ את גורלו של אדוניהו בשבועה חמורה, המבהירה כי בקשתו אינה תמימה אלא מהווה איום ישיר על המלכות. הפרשנים מסכימים כי הביטוי כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף מהווה לשון שבועה, שמשמעותה היא קבלת עונש מאת ה' אם הדברים לא יקוימו [ביאור שטיינזלץ]. סגנון התבטאות זה משמש כאיום מרומז, שבו העונש הספציפי אינו נאמר במפורש אלא נותר תלוי באוויר [מצודת דוד].
המילה בְנַפְשׁוֹ מלמדת על המחיר הכבד של הבקשה, שכן אדוניהו ישלם עליה בחייו וימות בגללה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לתגובה החריפה של שלמה נעוצה בהבנת המניע הנסתר של אחיו. ברור שאדוניהו היה מודע לסכנת הנפשות הכרוכה בשאלתו, והוא לא היה מסתכן במוות אך ורק לשם נישואין לאבישג. עצם ההעזה למסור את הנפש על בקשה כזו חושפת תכנית מחושבת למרד, שבה אדוניהו מנסה להשתמש בסמלי השלטון של המלך הקודם כדי לבסס את מעמדו ולמרוד בשלמה [מלבי"ם].