לאחר שלוש שנים של ישיבה שקטה בירושלים ללא קשר עם המלך, נוצרו נסיבות שאילצו את שמעי לצאת מן העיר, והוא היה משוכנע שיציאה תכליתית וקצרה זו תעבור בשלום [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציין כי שמעי קם וביצע פעולה של וַיַּחֲבֹשׁ, שמשמעותה התקנת האוכף על הבהמה [מצודת ציון], כדי שיוכל לרכוב עליה בדרכו לגת [מצודת דוד]. מטרת הנסיעה הייתה לְבַקֵּשׁ את עבדיו, כלומר לדרוש מאכיש מלך גת להחזיר לו את העבדים שברחו אליו [מצודת דוד].
החלטתו של שמעי לעזוב את ירושלים נראית כתעוזה מול הציווי המפורש של שלמה, אך בפועל שמעי נשען על שורת הצדקות שגרמו לו להאמין שאינו מפר את מהות האיסור ואינו מעורר חשד למרד [מלבי"ם]. ראשית, הוא סבר שהאזהרה המקורית של שלמה התמקדה ספציפית באיסור לחצות את נחל קדרון מזרחה, ואילו הוא פנה מערבה אל הערים הנוכריות. שנית, הליכתו אל מלך זר ולא אל בני עמו נועדה להוכיח שאין בכוונתו לארגן קשר שלטוני. שלישית, מטרת היציאה הייתה גלויה ונבעה מאילוץ אישי של חיפוש העבדים, מה שמעיד על היעדר כוונות פוליטיות. לבסוף, הכתוב מדגיש ששמעי הלך והביא את עבדיו מיד חזרה לירושלים, ובכך הוכיח שלא התכוון להעתיק את מקום מגוריו הקבוע, אלא רק לצאת למשימה מוגדרת ולשוב [מלבי"ם].