רגעיו האחרונים של שר הצבא המיתולוגי של דוד מגיעים לשיאם בעימות דרמטי במקום המקודש ביותר. לאחר שורת חיסולים פוליטיים שנועדו לבסס את שלטונו, שלמה סוגר חשבון עם יואב בן צרויה, שמחפש מקלט מדיני ודתי במקדש, אך מגלה כי הצדק המלכותי רודף אותו גם לשם.
השמועה שהובילה למנוסתו של יואב הייתה הוצאתו להורג של אדוניהו. יואב, שנטה אחרי אדוניהו במרד נגד דוד ושלמה וכן תמך בבקשתו לקבל את אבישג השונמית, הבין כי הוא שותף מלא לאשמה וכי שלמה לא יחוס עליו [אברבנאל]. הכתוב מציין כי יואב שהה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, ביטוי המלמד כי הוא אחז בקרנות המזבח מתוך תקווה להינצל [רד"ק]. עם זאת, הפרשנים מדגישים כי יואב טעה בהבנת חוקי המקלט: על פי חז"ל, המזבח קולט רק רוצח בשגגה ולא במזיד, וההגנה חלה רק על מי שנמצא על גג המזבח ולא על מי שאוחז בקרנותיו [רד"ק]. בנוסף, המזבח אינו מעניק חסינות לאדם שמרד במלכות או שמעשיו כרוכים בחילול השם [אברבנאל].
בתגובה למנוסה, שלמה שולח את בניהו בן יהוידע ומצווה עליו: לֵךְ פְּגַע־בּוֹ. בניהו משמש כאן כמוציא לפועל של גזירות המלך, תפקיד אירוני שכן הוא נכנס בדיוק לנעליו של יואב, שביצע תפקיד זה בעצמו בעבר [ביאור שטיינזלץ]. משמעות הציווי הייתה להרוג את יואב בכל מקום שבו יימצא, אפילו בתוך האוהל, שכן המזבח לא סיפק לו כל הגנה [אברבנאל].
למרות הפקודה המפורשת, בניהו לא הרג את יואב מיד אלא ניסה לשכנע אותו לצאת החוצה. יש המסבירים כי בניהו, שהיה עתיד לרשת את תפקידו של יואב כשר הצבא, רצה להימנע מליצור רושם שהוא הורג אותו ממניעים אישיים כדי לרשת את משרתו. לכן, הוא קיווה להביא את יואב אל שלמה כדי שיתחנן על חייו ויזכה לחנינה, כפי שקרה לאביתר [אברבנאל]. גישה אחרת מציעה שבניהו קרא ליואב לצאת מקרבת הסנהדרין שישבה באוהל, במטרה להוציאו להורג מתוקף סמכות המלכות ולא כנידון של בית הדין [אלשיך].
יואב סירב לצאת ובחר למות במקומו. סירובו נבע ממספר מניעים אפשריים: ייתכן שביקש להכשיל את שלמה ולגרום לו לשפוך דם בתוך המקדש, ובכך לעורר עליו זעם אלוהי וציבורי [אברבנאל]. מנגד, ההחלטה למות בסמוך לסנהדרין מוסברת כמהלך משפטי מחושב. יואב ידע שהרוגי מלכות מאבדים את רכושם לטובת קופת המלך ואינם נקברים בקברי אבותיהם. בדרישתו למות על פי פסיקת בית דין, הוא ביקש להבטיח שנכסיו יעברו לבניו ושהוא יזכה לקבורה ראויה. שלמה נעתר לבקשות אלו הנוגעות לממון ולקבורה, אך הורה לבניהו לבצע את ההריגה כשליח המלך, כדי לפרסם ברבים שיואב מומת על עוונו בהריגת אבנר ועמשא, ובכך לנקות את בית דוד מאשמת דמים זו [אלשיך, אברבנאל].