סיומו של משפט יואב בן צרויה אינו מסתכם רק בהוצאתו להורג, אלא מלווה בהסדרת המאזן המוסרי והרוחני של שפיכות הדמים. הריגת שר הצבא נועדה לנקות את בית דוד מאשמת הרצח, ולהעביר את האחריות הבלעדית אל יואב וצאצאיו.
הקביעה כי וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ מעוררת שאלה לגבי כפילות העונש, שהרי יואב כבר שילם בחייו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים [מצודת דוד, אברבנאל] היא שעצם הוצאתו להורג של יואב אינה מהווה כפרה שלמה על רצח אבנר ועמשא. מכיוון שיואב הומת למעשה גם בגלל מעורבותו במרד אדוניהו, עונש המוות לא כיפר על הדם ששפך בעבר. לכן, עונש הדם ישוב לראשו של יואב כדי שיקבל את גמולו גם לאחר מיתתו, ויחול על זרעו לנצח [מצודת דוד], בהמשך ישיר לקללה המקורית שקילל דוד את משפחת יואב [רד"ק, אברבנאל].
קללת דוד על זרע יואב כללה חמישה עונשים: זב, מצורע, מחזיק בפלך, נופל בחרב וחסר לחם. חכמים מסבירים שקללות אלו באו לשלול מזרעו של יואב את חמשת הדברים הטובים שאדם מוריש לבניו: כוח, יופי, חכמה, אריכות ימים ועושר. כך למשל, הזב מאבד את כוחו, המצורע מאבד את יופיו, והביטוי "מחזיק בפלך" מתאר אדם טיפש הנשען על דמיון רעוע כעץ יבש, ובכך מאבד את החכמה. מנגד, ישנה גישה המפרשת את הקללות כעונש של מידה כנגד מידה על רצח אבנר [אברבנאל]: יואב טפטף את דם אבנר על נעליו כדי להתגאות בהריגתו, ולכן זרעו יהיה זב שדמו נוטף; הוא בודד את אבנר מקנאה, ולכן זרעו יהיה מצורע היושב מבודד מחוץ למחנה; הוא בטח בחרבו ובגאוותו, ולכן זרעו יחזיק בפלך עץ פשוט במקום בנשק; הוא רצח בערמה כדי לנקום את מות אחיו עשאל שנפל בחרב, ולכן זרעו ייפול בחרב; והוא רצח את אבנר מחשש שהשלום יעצור את התעשרותו משלל המלחמות, ולכן זרעו יהיה חסר לחם.
לאחר הטלת האשמה על יואב, עובר הכתוב לברך את בית המלוכה: וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם. הברכה באה לנקות את דוד מהאשמה שדבקה בו על כך שלא הוציא את יואב להורג על הרציחות עוד בחייו [אברבנאל]. המילה וּלְבֵיתוֹ מכוונת לבית המלוכה, והתוספת וּלְכִסְאוֹ באה להדגיש כי יִהְיֶה שָׁלוֹם מוחלט, הן בשלמות הגוף והן ביציבות השלטון, שכן לאחר ביעור הרע אין עוד דבר המונע את השלום [מצודת דוד].
עם זאת, מתחת לפני השטח מסתתרת מציאות מורכבת. על פי חז"ל, שלמה המלך ספג בסופו של דבר את הקללות הללו על זרעו שלו [אברבנאל]. הסיבה לכך היא ששלמה פעל בכוח שלטונו המוחלט והוציא את יואב להורג בסמוך למזבח ה', תוך פגיעה בכבוד המקדש, ועל חטא הקשור למרד אדוניהו שלא הצדיק עונש מוות מבחינה משפטית טהורה. לכן, מידה כנגד מידה, זרעו של שלמה עתיד לסבול מטומאה שתרחיק אותו מהמקדש כזב וכמצורע, לאבד את שרביט המלכות לטובת פלך עץ, ליפול בחרב, ולהישאר חסר לחם כפי שהותיר את משפחת יואב.