צוואתו של דוד לשלמה בנו לקראת מותו אינה עוסקת רק בסגירת חשבונות עם מתנגדיו, אלא גם בהכרת הטוב ובתשלום גמול על נאמנות אמת בשעות משבר. דוד מצווה על שלמה להעניק יחס מיוחד לבני ברזילי הגלעדי, ולשלב אותם בין הסועדים הקבועים בארמון המלוכה.
הפרשנים מסבירים כי המילים קָרְבוּ אֵלַי משמעותן התקרבות פיזית ונפשית, שבה משפחת ברזילי התיידדה עם דוד, ניחמה אותו וסיפקה את כל צרכיו במאכל ובמשתה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי כִּי כֵן מלמד על עיקרון של מידה כנגד מידה: באותו אופן מדויק שבו הם אירחו את דוד על שולחנם, כך ראוי שהם יאכלו כעת על שולחנו של שלמה [מלבי"ם, אברבנאל, מצודת דוד].
עם זאת, עולה השאלה מדוע דוד מבקש משלמה תַּעֲשֶׂה חֶסֶד, הרי מדובר בתשלום חוב פשוט על טובה שנעשתה בעבר. על כך מציעים הפרשנים שתי תשובות. גישה אחת גורסת כי עצם ההזמנה לסעוד על שולחן המלך היא רק פירעון החוב, ולכן דוד מבקש משלמה להוסיף ולעשות עמם חסדים נוספים מעבר לזה [מצודת דוד]. גישה אחרת מסבירה זאת מבחינה הלכתית: כאשר דוד ברח, הוא נחשב לעני חסר כל. העזרה שהעניק לו ברזילי ניתנה בתורת צדקה ולא כהלוואה, ולכן דוד לא היה חייב לשלם על כך מן הדין. מכאן שהתגמול ששלמה יעניק להם כעת נובע ממידת החסד של המלך ולא מחובה משפטית [צוארי שלל].
הפרשנים מדגישים את חשיבות המילים בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ. העזרה שהוגשה לדוד ניתנה בשפל המדרגה שלו, בזמן שהיה פליט נרדף, ולכן ברור שמשפחת ברזילי לא ציפתה לקבל שכר או תגמול כלשהו [מלבי"ם]. התנהגות זו הוכיחה שהם אוהבי אמת שניתן לבטוח בהם לחלוטין, בניגוד גמור לאנשים כיואב בן צרויה שפעלו מתוך אינטרסים אישיים בתוך חצר המלכות [אברבנאל].
מבט נוסף ומעניין מתייחס לעצם הישיבה על שולחן המלך. חכמים מזהירים בדרך כלל שלא להתאוות לשולחנם של מלכים, שכן סעודות אלו נוטות להיות ממושכות, מלאות בתענוגות חומריים וגורמות לביטול זמן מלימוד חכמה. אולם, שולחנו של שלמה המלך היה יוצא דופן, שכן הוא היה מוקד של חכמה עמוקה שמשך אליו שומעים מכל קצוות תבל, ללא ביטול זמן בתענוגות ריקים. דוד בחר להעניק לבני ברזילי את הזכות לשבת בשולחן זה, משום שהם כבר הוכיחו שאינם רודפים אחר מותרות של מלכים, שהרי הם התקרבו לדוד דווקא כשברח והיה מחוסר כל שולחן מלכותי. משום כך, הם נמצאו ראויים ליהנות משולחנו הרוחני והמרומם של שלמה [אהבת יהונתן].