מלכים א, פרק ב׳, פסוק ז׳

דוד מצווה על שלמה לגמול טובה לבני ברזילי הגלעדי על נאמנותם בשעת משבר. הוא מבקש ממנו תַּעֲשֶׂה חֶסֶד, כלומר להעניק להם חסדים נוספים מעבר לאירוח עצמו, או משום שהעזרה שהגישו לדוד ניתנה כצדקה ולא כהלוואה ולכן התגמול כעת נובע ממידת החסד ולא מחובה משפטית. הביטוי כִּי כֵן מבטא מידה כנגד מידה, כך שכשם שהם אירחו את דוד, ראוי שיסעדו כעת על שולחן המלך. נאמנות זו הוכחה בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ, כאשר הם קָרְבוּ אֵלַי בהתקרבות פיזית ונפשית וסיפקו את צרכיי כפליט חסר כל בלא לצפות לתגמול. מכיוון שהוכיחו שאינם רודפים אחר מותרות, הם נמצאו ראויים ליהנות משולחנו של שלמה, שהיה מוקד של חכמה עמוקה ולא של תענוגות חומריים.