צוואתו האחרונה של דוד המלך לבנו הצעיר מציבה בפניו אתגר פוליטי ומוסרי מורכב: כיצד לנהוג בשר צבא חזק ורב־זכויות, שפעל באלימות ובחוסר נאמנות. דוד עצמו נמנע מלהעניש את יואב בחייו, הן בשל מחויבותו האישית כלפיו והן משום שעם ישראל היה זקוק לכישוריו הצבאיים, ולכן הוא מעביר את המשימה לשלמה [ביאור שטיינזלץ, אהבת יהונתן].
בציווי וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד מנחה את שלמה שלא להוציא את יואב להורג מיד, אלא להמתין ולמצוא עילה משפטית חדשה ומוצדקת נגדו. יואב אמנם היה חייב מיתה על רציחתם של שני שרי צבא לחינם, אך במקביל עמדו לזכותו הישגים כבירים בניהול מלחמות ה'. לכן, נדרשת חכמה מדינית כדי להענישו בדרך שלא תעורר תרעומת. מנגד, יש המפרשים את ההוראה כקריאה לעצמאות שלטונית: דוד מזהיר את שלמה שלא ייכנע לניסיונו ולעוצמתו של יואב, אלא ינהיג את הממלכה על פי חכמתו שלו, ולא על פי עצותיו של שר הצבא [אברבנאל]. גישה ייחודית נוספת מציעה ששלמה נדרש להשתמש בחכמתו כדי לזהות מתי יואב מתקרב לסוף ימיו, ורק אז להענישו, כדי לא לאבד מוקדם מדי את תרומתו לעם [אהבת יהונתן].
החלק השני של הפסוק, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל (כאשר המילה שְׁאֹל משמעותה קבר), מציג את התכלית המעשית. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא למנוע מיואב למות מוות טבעי במיטתו. על שלמה להתעלם מגילו המופלג של יואב (הנרמז במילה שֵׂיבָתוֹ), ולהביא לכך שייהרג באותה דרך שבה הרג אחרים [מצודת דוד, רד"ק]. עונש פומבי זה נועד גם לשמש גורם הרתעה חריף למען יראו וייראו, כדי למנוע מרידות עתידיות במלכות [רלב"ג].
לצד ההסבר המשפטי והמדיני, עולה גם פן רוחני של כפרה. מיתתו של יואב בידי אדם בעולם הזה נועדה למרק את חטאיו, ובכך להציל אותו מעונש רוחני ומנפילה לגיהינום בעולם הבא [רש"י, אהבת יהונתן].
עם זאת, קיימת גם גישה מתונה יותר, השוללת את ההנחה שדוד גזר על יואב עונש מוות ודאי. לפי קו מחשבה זה, דוד כלל לא ציווה להרוג את יואב, אלא פשוט להרחיק אותו ממוקדי הכוח, לגרשו ולדאוג שלא יחיה בשלווה ובשלום [אברבנאל]. ברוח דומה, יש הסבורים כי דוד הותיר את סוג העונש לשיקול דעתו הבלעדי של שלמה, ובלבד שסופו של יואב לא יהיה שליו [מלבי"ם].