יצא לכם פעם לקבל תפקיד ממש חשוב ממישהו שאתם אוהבים? דוד המלך מבין שהזמן שלו בעולם הולך ומסתיים. המילים וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת מתארות את הרגע שבו דוד מרגיש שהגיעה השעה להעביר את התפקיד החשוב מכל. הוא בוחר לדבר עם בנו דווקא עכשיו, כשהוא עדיין חושב בבהירות ויכול לתת לו עצות חכמות.
שימו לב שהכתוב קורא לו רק בשמו, דָוִד, ולא "המלך דוד". למה? כי ברגעים האלה, התואר מלך כבר פחות משנה. שלמה כבר נבחר להיות המלך הבא, ודוד פונה אליו עכשיו פשוט כמו אבא אוהב שמדבר אל הבן שלו. הוא מצווה, וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, ומדבר אליו ישירות. שלמה היה אז נער צעיר מאוד שהיה צריך הרבה חיזוק ועידוד כדי להנהיג את העם כולו, ודוד רצה להעניק לו את הכוח הזה. דברים שאבא אומר לבן שלו רגע לפני שהוא עוזב, הם דברים שנשארים בלב לתמיד.
בסוף מופיעה המילה לֵאמֹר. בדרך כלל, המילה הזו אומרת שצריך להעביר את המסר לאנשים אחרים. אבל כאן, הכוונה היא ששלמה צריך להגיד את הדברים האלה לעצמו. דוד מבקש משלמה שיזכיר לעצמו תמיד מי הוא, שיגיד לעצמו בלב "אני הבן של דוד", כדי שיזכור תמיד להתנהג בענווה, לבחור בדרך הטובה של ה', ולהיות מנהיג ראוי.