קרה לכם פעם שחיפשתם משהו שהלך לאיבוד במשך המון זמן, עד שכבר הייתם עייפים לגמרי והרגשתם שאין טעם להמשיך? זה בדיוק מה שקרה לשאול ולמשרת שלו. אחרי מסע ארוך ומייגע בעקבות האתונות שאבדו, הם מגיעים לאזור שנקרא אֶרֶץ צוּף. הם עדיין נמצאים בשדות בחוץ ולא נכנסו לעיר, אבל ההגעה שלהם דווקא לשם ממש לא הייתה מקרית. ה' כיוון את הדרך שלהם כדי להפגיש אותם עם שמואל הנביא. למעשה, השם של המקום רומז על כך, כי המילה צוּף מזכירה את המילה צופה, שזהו כינוי לנביא.
בדיוק בנקודה הזו, שאול מחליט שכדאי לוותר ולחזור הביתה. הוא מבין שאתונות לא נוהגות להתרחק עד כדי כך, אבל ה' הוא זה שנתן בליבו את הרצון לחזור, כדי שהמשרת יציע לו ללכת להתייעץ עם הנביא. שאול מסביר למשרת שלו ואומר: פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ. המילה יֶחְדַּל פירושה יפסיק. שאול מבין שככל שעובר הזמן, אבא שלו כבר יפסיק לחשוב על האתונות, ובמקום זאת יתחיל ממש לפחד שמשהו רע קרה להם בדרך.
אם נשים לב, נוכל לגלות כאן משהו מיוחד על האופי של שאול. כשהוא אומר שאביו ידאג לָנוּ, הוא כולל בתוך הדאגה גם את המשרת שלו. שאול היה אדם כל כך צנוע ועניו, שהוא לא התנשא על המשרת שלו כמו אדון, אלא התייחס אליו כשווה לו.