ישעיהו, פרק א׳, פסוק ח׳

קרה לכם פעם שעברתם ליד בית הספר או גן המשחקים שלכם בחופש הגדול, כשהכל היה ריק ושקט לגמרי? פתאום מקום שתמיד מלא ברעש, צחוק וחיים, מרגיש בודד ועצוב. הנביא משתמש בהרגשה הזאת כדי לתאר את מה שקרה לירושלים. פעם היא הייתה עיר חזקה ומלאה באנשים, אבל עכשיו בַת צִיּוֹן, שזהו כינוי מיוחד לעיר ירושלים, נשארה בודדה לגמרי. כדי לעזור לנו לדמיין את הבדידות הזו, הנביא נותן לנו שתי דוגמאות מעולם החקלאות של פעם. הוא אומר שהעיר נשארה כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כמו סוכה קטנה ששומר הכרם יושב בה ביום ובלילה כדי להגן על הענבים המתוקים מפני ציפורים וגנבים. הדוגמה השנייה היא כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה. מקשה היא שדה שמגדלים בו קישואים. מכיוון שקישואים הם ירקות קשים וציפורים לא אוהבות לנקר אותם, השומר צריך להגיע רק בלילה כדי לישון שם ולשמור מגנבים, ולכן הסוכה הזו נקראת מלונה, מקום שלנים וישנים בו. אבל מה קורה בסוף העונה, אחרי שקוטפים את כל הענבים והקישואים? השומרים אורזים את הדברים שלהם ועוזבים, והסוכות הקטנות נשארות ריקות ועזובות לגמרי בשדה. כך בדיוק נשארה ירושלים, ריקה מהתושבים שלה. בסוף, הנביא מתאר אותה גם כְּעִיר נְצוּרָה, כלומר עיר שנמצאת במצור ומוקפת באויבים, כך שאף אחד לא יכול לצאת ממנה או להיכנס אליה, והיא נשארת מנותקת ומבודדת מכולם.