קרה לכם פעם שפגעתם במישהו, ובמקום לבקש סליחה מכל הלב, פשוט הבאתם לו מתנה וקיוויתם שהוא ישכח מהכול? זה בערך מה שקרה לעם ישראל באותה תקופה. הם חשבו שאם הם יביאו לה׳ המון קרבנות, זה יספיק כדי לכפר על המעשים הרעים שלהם, גם אם הם ממשיכים להתנהג לא יפה אחד לשני ולא מתחרטים באמת. אבל ה׳ מסביר להם שאי אפשר "לשחד" אותו במתנות. קרבנות הם דבר טוב, אבל הם מאבדים את הערך שלהם אם האדם ממשיך לחטוא. כפרה אמיתית דורשת לב נקי, מעשים טובים ואהבה בין אדם לחברו.
ה׳ פונה אל העם ושואל אותם לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם. כלומר, איזו תועלת יש לי בכל כך הרבה קרבנות שאתם מביאים, אם אתם לא באמת מתכוונים לזה? הוא אומר להם שָׂבַעְתִּי. כמובן שה׳ לא צריך לאכול, אלא הנביא משתמש במילים של בני אדם כדי שנבין. ה׳ מתאר מצב שדומה לאדם שאכל כל כך הרבה, עד שכבר נמאס לו והוא לא יכול לראות יותר אוכל. ה׳ אומר שהוא אינו רוצה יותר בקרבנות הנדבה שלהם, כמו עֹלוֹת אֵילִים, שהם כבשים גדולים, וחֵלֶב מְרִיאִים, שהן בהמות שמנות ובריאות. העם הביא את הקרבנות האלו כדי להגיד תודה, אבל כשהמעשה נעשה בלי כוונה אמיתית בלב, זה ממש כמו גוף בלי נשמה.
בהמשך, ה׳ מדבר גם על קרבנות החובה שנועדו לכפר על חטאים, ואומר וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. עַתּוּדִים הם תיישים זכרים וגדולים. כשמישהו חוטא ומביא קרבן, הוא אמור להרגיש חרטה עמוקה מאוד בתוך הלב ולהתוודות. אבל אם האדם לא באמת מצטער על מה שעשה וממשיך להתנהג רע, נשאר רק הדם של הבהמה, ולה׳ אין שום רצון בזה.