האומה הישראלית מוצגת מבעד לדימוי קשה ונוקב של גוף אנושי מוכה, מדמם ומוזנח לחלוטין. מבעד לתיאור הפיזי של הפציעות הקשות, מסתתרת תוכחה על מצבו הרוחני והמוסרי של העם, ועל הפורענויות שבאו עליו בעקבות חטאיו, מבלי שעוררו אותו לשוב בתשובה.
הביטוי מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ מתאר פגיעה מוחלטת בכל איברי הגוף, כך שאֵין בּוֹ מְתֹם – כלומר, לא נותר בו שום מקום שלם, בריא וללא מכאוב. מעבר למשמעות הפיזית, הפרשנים רואים בכך משל למבנה החברתי של העם: הפגם פשה בכל השכבות, החל מ"כף הרגל" המייצגת את פשוטי העם והחוטאים בגלוי, דרך המעמדות הבינוניים, ועד ל"ראש" המייצג את המנהיגים וראשי העם המחטיאים את הרבים [תרגום יונתן, אהבת יהונתן]. ברובד נוסף, יש שדרשו זאת על מעגל השנה – מהחגים ("רגל", מלשון עלייה לרגל) ועד לראש השנה, תקופה שבה העם חוטא, מהרהר בתשובה לזמן קצר, ושב מיד לקלקולו [חומת אנך].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מונה סוגים שונים של פגיעות פיזיות: פֶּצַע הוא מכה פתוחה, כגון חתך מחרב, המבקעת את הבשר ומוציאה דם; וְחַבּוּרָה היא מכה פנימית שבה הדם נצרר תחת העור ומשנה את צבעו מבלי שהבשר ייפתח; וּמַכָּה טְרִיָּה היא מכה לחה ורטובה שטרם הגלידה וממשיכה להפריש נוזלים. מתוך ריבוי הפגיעות עולה תמונה של חוסר אונים רפואי, שכן הטיפול הנדרש לכל מכה סותר את משנהו: הפצע הפתוח דורש סגירה, החבורה הסגורה דורשת ריכוך ופתיחה כדי להוציא את המוגלה, והמכה הטריה והלחה דורשת ייבוש. כאשר כל המכות הללו נמצאות יחד, הטיפול באחת יזיק בהכרח לאחרת, מה שממחיש שמדובר במצב אנוש וחשוך מרפא [מלבי"ם].
חלקה השני של הנבואה מתאר את ההזנחה הרפואית: לֹא זֹרוּ, וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו פעולות ריפוי שנמנעו מהגוף המוכה. לגבי המילה זֹרוּ, ישנה מחלוקת: גישה אחת מסבירה כי לא פוזר על המכות אבק של סממני רפואה [רש"י, מצודת דוד], בעוד גישה אחרת מפרשת שהנוזלים והליחה לא נסחטו מתוך המכה [מלבי"ם, אבן עזרא, שד"ל]. לאחר מכן, הפצעים לא נכרכו בתחבושת כדי למנוע את התפשטותם, ולבסוף, הם לא עוסו בשמן שתפקידו לרכך את הכאב. המעבר מלשון רבים ("זרו", "חבשו") ללשון יחיד ("רככה") נובע מכך שהחבישה והפיזור נעשים על פני אזורים נרחבים בגוף, ואילו השמן נמשח באופן נקודתי על כל מכה ומכה [רש"י].
במישור האלגורי, היעדר הטיפול הרפואי מסמל את אטימות הלב של העם. למרות הייסורים והמכות שספגו מאת ה', הם אינם עושים אפילו צעד קטן של הרהור תשובה כדי להביא מזור ומרפא למצבם [רש"י, מצודת דוד, שד"ל]. יש המוצאים במניעת הרפואה רמז לשלבי החורבן של האומה – החל מההתעלמות מנבואות הזעם, דרך חורבן הארץ, ועד לגלות עצמה [חומת אנך].