הביקורת הנבואית מופנית כלפי חברה המקפידה על קיום טקסים דתיים, אך זונחת את טהרת הלב ואת תיקון המעשים. העם החזיק בתפיסה שגויה לפיה ריבוי קרבנות יכול להוות תחליף לתשובה כנה או לשמש כאמצעי לפיוס ה׳, תפיסה שהנביא שולל מכל וכל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין פסול בעצם הקרבת הקרבנות, אך הם מאבדים כל ערך כאשר המקריב ממשיך לחטוא ואינו שב מדרכו הרעה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך]. תפיסה זו, שקרבנות יכולים לשמש כעין שוחד לאל ללא קשר להתנהגות המוסרית של האדם, מקורה באמונות אליליות שחלחלו לעם בתקופות של מעבר רוחני [שד"ל]. ה׳ מבהיר כי אינו זקוק לקרבנות מבחינה פיזית, והשימוש במונחי אכילה הוא רק דיבור בלשון בני אדם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, כאשר ישנה קנאה ושנאה בין אנשים, הקרבנות אינם מתקבלים לרצון, שכן כפרה אמיתית דורשת שלמות הלב ואחווה [אהבת יהונתן].
בפנותו לעם, שואל ה׳ לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙. כלומר, איזה צורך או תועלת יש לי בהם [שד"ל], או לחלופין, מדוע שאשאיר אתכם בארץ רק בזכות ריבוי הקרבנות שלכם [אבן עזרא]. העם סבר שיוכל להשיג את מבוקשו רק על ידי הבאת קרבנות רבים ושמנים, אך מעשה שנעשה ללא כוונה פנימית משול לגוף ללא נשמה [מלבי"ם].
המילה שָׂבַ֛עְתִּי מבטאת קוצר רוח ומאיסה. ה׳ מדמה עצמו לאדם שאכל כל צרכו, עד שהוא קץ ונגעל מתוספת של מזון [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל].
הפסוק מפרט סוגים שונים של בהמות: אֵילִים הם כבשים גדולים [אבן עזרא], והמילה מְרִיאִים מתארת בהמות צאן או בקר מפוטמות, בריאות ושמנות [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף קושר את המילה לשורש מ.ר.ה, המרמז על אופיו המורד והסורר של העם [מלבי"ם]. בחלק זה של הפסוק, עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים, ה׳ דוחה את קרבנות הנדבה. מטרתם של קרבנות אלו היא להביע הכנעה והכרת תודה, אך מכיוון שהעם מביא אותם ללא כוונה זו, ה׳ מכריז כי הוא שבע מהם ואינו רוצה בהם עוד [מלבי"ם].
בסיום הפסוק נאמר וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי. המילה עַתּוּדִים מכוונת לזכרים גדולים מן העיזים, קרי תיישים [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], בעוד שפרים וכבשים נחשבים לבהמות קטנות יותר [אבן עזרא]. כאן המוקד עובר לקרבנות חובה שנועדו לכפר על חטאים, ועיקרם הוא זריקת הדם. תהליך הכפרה דורש מהחוטא לסמוך את ידו על הבהמה בכל כוחו, מתוך חרטה עמוקה ווידוי, עד שירגיש כאילו נפשו מתערבת בנפש הקרבן. אך כאשר האדם אינו מתחרט ועומד במרדו, נותר רק דם הבהמה כפשוטו, ובדם כזה אין לה׳ שום חפץ [מלבי"ם, אהבת יהונתן].