הפסוק עובר מהתיאור המושאל של גוף חולה ומלא פצעים שהופיע קודם לכן, אל המציאות הפיזית והקשה של החורבן הלאומי. הנביא מתאר את העונשים בלשון עבר, אף על פי שמדובר בנבואה לעתיד, משום שבעיני רוחו הפורענות ברורה ומוחלטת כאילו כבר התרחשה [אברבנאל].
ניתן לראות בפסוק תיאור מדורג של החורבן, המתקדם מהכלל אל הפרט. בתחילה הפגיעה היא ברמה הלאומית: אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, הרס של הטריטוריה והמדינה כולה. לאחר מכן החורבן חודר אל היישובים: עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ. שריפת הערים הבצורות מבהירה כי אין זו רק עזיבה של התושבים לטובת כובש זר, אלא הרס כה יסודי שאינו מותיר אפשרות למגורי אדם [אהבת יהונתן]. לבסוף, הפגיעה מגיעה אל האדם הפרטי: אַדְמַתְכֶם. בניגוד ל"ארץ" שהיא המרחב הכללי, ה"אדמה" היא השטח החקלאי האישי שאותו האדם חורש וזורע, וממנו הוא מצפה לאכול [שד"ל, מלבי"ם].
הכאב העמוק ביותר בחורבן אינו רק באובדן הרכוש, אלא בתחושת חוסר האונים וההשפלה. לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ – האויבים בוזזים ונהנים מפירות האדמה ממש מול עיני הבעלים, והם עומדים מנגד מבלי יכולת למנוע זאת [רד"ק, מצודת דוד, רש"י]. פלישה זו של זרים פוגעת לא רק ברכוש, אלא מרסקת את תחושת הביטחון ופורעת כל סדר, בדומה לחוויה הקשה של אדם שביתו נפרץ [ביאור שטיינזלץ].
בביאור סיום הפסוק, וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים, מציגים הפרשנים שלוש גישות מרכזיות לאופיו של ההרס:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה "זרים" כפשוטה – פלישה של אויבים נוכרים ורחוקים. מכיוון שמדובר באויב שאין לו זיקה לארץ, הוא מחריב הכל באכזריות, משחית את עצי המאכל ואינו חס על דבר, בניגוד לאויב מקומי שעשוי לשמור על הארץ כדי להתיישב בה [מצודת דוד, אברבנאל]. יש אף המצביעים על הקשר הלשוני בין המילה "זר" למילה "אכזר" [שד"ל].
הגישה השנייה רואה בביטוי רמז למהפכת סדום ועמורה. הארץ תיהרס כליל ותהפוך לשממה בדומה לסדום, שאנשיה היו "זרים" ומנוכרים לה' ולמידת הרחמים [רד"ק, אברבנאל, אהבת יהונתן].
הגישה השלישית מפרשת את המילה "זרים" במשמעות של זרם מים. לפי פירוש זה, החורבן מתואר כמהפכה שנוצרת מגשם זורם ושיטפון אדיר הסוחף הכל בדרכו. כשם שזרם מים כביר משחית את הקרקע לחלוטין ואינו מותיר אחריו דבר, כך מכתם של ישראל תהיה כה אנושה עד שלא תישאר להם כל תקווה לשיקום [מלבי"ם, אבן עזרא, רד"ק].