הנביא מציב בפני העם בררה חדה, החותמת את הוויכוח האלוהי עמם. ה' מציב את התנאים ומוסר בידם את זכות הבחירה החופשית בין דרך הטוב, לבין עונש כבד על עזיבתה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
האזהרה נפתחת במילים ואם תמאנו ומריתם, כלומר, אם תסרבו לשמוע ותמרדו בדבר ה' [מצודת ציון, מצודת דוד]. התוצאה של מרד זה תהיה חרב תאכלו, שמשמעותה השמדה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי קיים כאן משחק מילים אירוני וניגוד חריף לפסוק הקודם: אם תשמעו בקול ה' תאכלו מטוּב הארץ, אך אם תמרדו, במקום לאכול, תהיו אתם עצמכם אכולים ומאכל לחרב [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. מבחינה דקדוקית, המילה חרב מופיעה כאן ללא אות היחס בי"ת, והכוונה היא שתאכלו "בחרב", כלומר תושמדו על ידה [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. גישה נוספת מסבירה את הביטוי כ"תאכלו אכילת חרב" [אבן עזרא].
הפסוק נחתם בקביעה כי פי ה' דבר, המדגישה כי אין מדובר באיום סרק, אלא באמת מוחלטת שה' עתיד ויכול לקיים [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. פרשנים שונים ביקשו לאתר היכן בדיוק נאמרו דברים אלו בעבר. גישה אחת קושרת זאת לפסוק בתוכחה שבספר ויקרא, בו אמר ה' "והבאתי עליכם חרב" [רש"י]. גישה אחרת מקשרת זאת לברכות יצחק, שם נגזר ברוח הקודש כי עשיו יחיה על חרבו, ולכן אם זרע יעקב יחטא עשיו ישלוט בו ויפגע בו [חומת אנך].
פסוק זה חותם את חלק הנבואה המופנה ליהודה, ולאחריו מתחילה נבואה המוקדשת לירושלים [מלבי"ם].