זעקה נבואית נוקבת בוקעת מפסוק זה, המקונן על ההתדרדרות הרוחנית והמוסרית העמוקה של עם ישראל. האומה, שנועדה להיות מגדלור של קדושה, מתוארת כאן בשלבי התרסקותה, תוך ניגוד כואב בין ייעודה המקורי לבין מצבה העכשווי.
המילה הפותחת הוֹי משמשת בשתי משמעויות המשלימות זו את זו. מחד גיסא, זוהי קריאת כאב, קובלנה וקינה ממעמקי הלב על האומה שסרחה [רש"י, מצודת דוד]. מאידך גיסא, זוהי קריאת התעוררות והכרזה המופנית לנוכח, שנועדה לזעזע את השומעים ולהכינם לתוכחה שתבוא מיד לאחריה [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם, אבן עזרא].
הנביא פורס את חטאי העם בארבעה תארים המבטאים היפוך גמור של מעלתם המקורית. מי שהיו עם קדוש וזרע מבורך הפכו לגּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן, זֶרַע מְרֵעִים ובָּנִים מַשְׁחִיתִים [רש"י, מצודת דוד, ראשון לציון].
חלק מן הפרשנים מצביעים על כך שארבעת התארים הללו מסודרים במבנה של הדרגה, המעצים את חומרת החטא שלב אחר שלב. הדרגה זו מתבטאת הן בסוג העבירה והן במעמד החוטא. תחילה הם מתוארים כגּוֹי חֹטֵא, דהיינו קיבוץ אנשים שחוטאים בשוגג מתוך חסרון וטעות. משם הם מחמירים לעַם כֶּבֶד עָוֹן, אומה בעלת מעמד שמעוותת את דרכה במזיד, וחטאיה הרבים מכבידים עליה כמשא [מלבי"ם, שד"ל, מצודת ציון].
ההתדרדרות נמשכת לזֶרַע מְרֵעִים, תואר המעיד על התמדה בעשיית רע. בעניין זה, רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה אינה שאבותיהם היו רעים, אלא שהם עצמם זרע המרע לעצמו במעשיו [רד"ק, שד"ל], ויש שמוסיפים כי דווקא משום שאבותיהם היו צדיקים ולא היה להם ממי ללמוד את הרע, אשמתם כבדה יותר משל הגויים [אהבת יהונתן]. לבסוף, הם מגיעים לשפל החמור ביותר של בָּנִים מַשְׁחִיתִים, שלב שבו הם פועלים מתוך יצר הרס והשחתה לשמה, ללא כל תועלת מדומה, ומשחיתים את נפשם ודרכם [מלבי"ם, אבן עזרא].
בחלקו השני של הפסוק, הנביא עובר לתאר את המרידה בה' בשלושה פעלים חריפים, תוך מעבר סגנוני מדיבור לנוכח לדיבור בלשון נסתר. סגנון זה, שבו גם מושמטות מילות הקישור בין הפעלים, נועד להכות בעוצמה בנפש השומע, כאשר כל פעולת בגידה עומדת ומורגשת בפני עצמה [שד"ל].
תחילה נאמר עָזְבוּ אֶת ה', כלומר נטישה מוחלטת של עבודת הבורא [מלבי"ם, אבן עזרא]. יש המפרשים עזיבה זו כזלזול והימנעות ממתן כבוד לתלמידי חכמים, דבר שהסיר את ההרתעה והוביל לחטאים רבים בקרב המון העם [חומת אנך].
לאחר מכן באה החמרה במילים נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. בעוד שיש מפרשים מילה זו כלשון הכעסה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא], אחרים מדגישים כי משמעותה היא ביזוי, זלזול ומיאוס עמוק [מצודת ציון, מלבי"ם, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. השימוש דווקא בכינוי קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אינו מקרי. הוא בא להדגיש את כפיות הטובה העצומה, שכן הם לא רק בזו לה' כבורא העולם, אלא מאסו בו דווקא מצד האהבה היתרה, הניסים והקשר המיוחד שיש לו עם עם סגולתו [מלבי"ם, רד"ק].
הפסוק נחתם במילים נָזֹרוּ אָחוֹר. מילה זו נגזרת מלשון פרישות והבדלה, או מלשון נסיגה וזרות [רש"י, רד"ק, שד"ל]. העם לא רק עמד במקומו והפסיק להתקדם, אלא יצר חיץ אקטיבי, הפנה עורף ונסוג לאחור אל עבר עבודת האלילים. הם עשו זאת מתוך מחשבה מעוותת שעבודת האלילים טובה יותר, ובכך ניתקו את עצמם לחלוטין ממהותו הפנימית של ישראל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].