תושבי יהודה חשו ביטחון במצבם הדתי; המקדש עמד על תלו, פולחן הקרבנות התנהל כסדרו, והם לא הרבו לעבוד עבודה זרה, ולכן היו שבעי רצון מעצמם. אולם, הנביא מנפץ את האשליה הזו בתוכחה חריפה. לאחר שהעם קבל בפסוק הקודם כי כמעט וחרבו כסדום ועמורה, הנביא משתמש במטבע הלשון שלהם וקובע כי החורבן אכן מוצדק, שכן התנהגותם ומידותיהם מושחתות בדיוק כשל אנשי הערים הללו [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. בכך מתקיים הכלל לפיו אל לו לאדם לפתוח פיו לשטן, שכן המילים שהעם אמר על עצמו הפכו לכינויי גנאי מפי הנביא [רש"י].
הנביא מחלק את פנייתו לשתי קבוצות. תחילה הוא פונה אל קציני סדום. המילה קציני מבטאת שררה ושלטון [מצודת ציון], והיא נגזרת מהמילה "קצה", המציינת את הקצה או הראש של גוף מסוים, קרי העומדים בראש העם [שד"ל]. שרים אלו מדומים למנהיגי סדום משום שהם מעוותים משפט ועושקים את העניים [רד"ק]. לאחר מכן הוא פונה אל עם עמורה, הקהל הרחב שמעשיו הרעים דומים לאלו של תושבי עמורה [רד"ק]. ההפרדה מדגישה מדרג של רשע: שחיתותם של השופטים והשרים הייתה חמורה אף יותר מזו של פשוטי העם, כשם שרעת סדום נחשבה גדולה מזו של עמורה [מלבי"ם].
הפנייה הכפולה מתבטאת גם בשימוש בפעלים ובמושגים שונים. אל השרים פונה הנביא בדרישה שִׁמְעוּ את דְבַר ה'. שמיעה דורשת העמקה והבנה יתרה, והיא מתאימה לאנשי המעלה הנדרשים לפענח את "דבר ה'" – היא הנבואה, שדבריה עמוקים וסתומים. לעומת זאת, אל ההמון הוא קורא הַאֲזִינוּ אל תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ. האזנה היא קליטה פשוטה יותר, המתאימה לפשוטי העם הנדרשים להקשיב ל"תורה", המובנת לכל אדם כפשוטה [מלבי"ם]. המילה תּוֹרַת כאן אינה מציינת מצווה ספציפית, אלא הוראה ולימוד כלליים [שד"ל].
מהותה של אותה תורה ואותו דבר נבואה היא עקירת התפיסה המעוותת של העם. הם סברו כי עצם הבאת הקרבנות אל המזבח מרצה את ה' ומכפרת על חטאיהם, גם ללא תיקון מוסרי [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הנביא מבהיר להם כי הציות לקול ה' וקיום דברו חשובים ורצויים הרבה יותר מהקרבת קרבנות. על פי תורת משה, אין שום ערך לקרבן המובא ללא חרטה, וידוי ותשובה אמיתית, וזבח המובא בידי רשעים נחשב לתועבה בעיני ה' [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].