יצא לכם פעם להרגיש ממש טוב עם עצמכם כי הקפדתם לעשות משהו אחד כמו שצריך, אבל שאר ההתנהגות שלכם לא הייתה כל כך טובה? זה בדיוק מה שהרגישו תושבי יהודה. הם היו מאוד מרוצים מעצמם: בית המקדש עמד במקומו, הם הביאו קרבנות ולא עבדו עבודה זרה. הם היו בטוחים שהכל בסדר גמור. אבל אז מגיע הנביא, מעיר אותם מהאשליה הזו ומסביר להם שהם טועים.
רגע לפני כן, העם התלונן שהם כמעט נחרבו כמו הערים סדום ועמורה. הנביא משתמש במילים שלהם ואומר להם שהם צודקים, אבל זה בגלל שההתנהגות שלהם באמת מזכירה את האנשים באותן ערים. הנביא פונה לשתי קבוצות שונות בעם. קודם כל הוא קורא להם קציני סדום. המילה קציני מגיעה מהמילה קצה, כלומר אלה שנמצאים בקצה או בראש, והכוונה היא למנהיגים ולשופטים. הוא משווה אותם לסדום כי הם לא שפטו בצדק ופגעו בעניים. אחר כך הוא פונה אל עם עמורה, כלומר הקהל הרחב, שגם המעשים שלו לא היו טובים. הנביא מפריד ביניהם כדי להראות שהמנהיגים, שהיו אמורים לשמש דוגמה, התנהגו אפילו גרוע יותר מפשוטי העם.
שימו לב שהנביא מדבר לכל קבוצה קצת אחרת. אל המנהיגים הוא אומר שִׁמְעוּ את דְבַר ה'. שמיעה דורשת המון ריכוז והבנה עמוקה, וזה מתאים למנהיגים שצריכים להבין דברי נבואה עמוקים. לעומת זאת, אל העם הוא אומר הַאֲזִינוּ אל תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ. האזנה היא הקשבה פשוטה יותר, והמילה תּוֹרַת כאן לא מדברת על מצווה אחת מסוימת, אלא על הוראה ולימוד כללי שכל אחד יכול להבין בקלות.
ומהו אותו לימוד חשוב שהנביא רוצה להעביר להם? העם חשב שמספיק להביא קרבנות למזבח כדי שה' ישמח ויסלח להם על הכל, גם אם הם ממשיכים להתנהג לא יפה. הנביא מסביר להם שזה ממש לא עובד ככה. להקשיב בקול ה' ולהיות אנשים טובים ומוסריים זה הרבה יותר חשוב מלהביא קרבנות. אם אדם מביא קרבן אבל לא באמת מתחרט על המעשים הרעים שלו ולא מנסה להשתפר, לקרבן הזה אין שום ערך בעיני ה'.