יצא לכם לתהות פעם איך עם ישראל ממשיך להתקיים ולשרוד למרות כל המשברים והקשיים לאורך ההיסטוריה? הנביא מגלה לנו כאן סוד חשוב. הוא מדבר אל העם, ומתוך כבוד אליהם הוא כולל גם את עצמו ואומר "אנחנו". הוא מסביר שההישרדות שלנו היא חסד עצום, ולא משהו שקורה בטבעיות או מגיע לנו רק בזכות המעשים שלנו.
הנביא קורא לה' בשם יְהֹוָה צְבָאוֹת, כדי להזכיר שה' שולט על כל הכוחות כולם, גם על המלאכים בשמיים וגם עלינו, עם ישראל, בארץ. ה' מרחם עלינו ושומר עלינו כי אנחנו העם שלו. הנביא אומר לוּלֵי, כלומר "אם לא" הרחמים הגדולים של ה', לא היינו מצליחים להחזיק מעמד.
המילה הוֹתִיר פירושה השאיר. ה' השאיר לנו שָׂרִיד, שזו שארית או קבוצה של ניצולים. לפעמים, כשמסתכלים על ההיסטוריה, זה נראה כאילו השארית הזו שרדה ממש במקרה, אבל האמת היא שזו השגחה ושמירה מדויקת של ה'. בתוך השארית הזו נמצאים גם לומדי התורה, שבזכותם התורה נשמרת ולא נשכחת. הנביא מוסיף שהשריד הזה הוא כִּמְעָט, כלומר קבוצה ממש קטנה ומועטה של אנשים.
ומה היה קורה חלילה בלי השמירה הזו של ה'? כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. המילה דָּמִינוּ פירושה שהיינו דומים. סדום ועמורה הן ערים מוכרות מהעבר שנהרסו לגמרי ולא נשאר מהן זכר. הנביא מסביר שלולא האהבה והרחמים של ה', היינו חלילה באותו מצב של אובדן מוחלט, אך בזכותו תמיד נשארת לנו תקווה והמשכיות.