פסוק זה מתאר את מפח הנפש והכלימה העמוקה שיחוו החוטאים כאשר מושאי הביטחון השגויים שלהם יכזיבו. הפסוק מציג תהליך של התפכחות, שבו מה שהיה בעבר מקור לתשוקה ולבחירה הופך לסיבה לחרדה ולבושה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בעבודה זרה. המילה מֵאֵילִים מתפרשת כאילנות סרק גדולים, כדוגמת עץ האלה, שתחתיהם נהגו לקיים פולחן אלילי [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. בהתאמה, מֵהַגַּנּוֹת הם אותם גנים שניטעו ושימשו כמקומות לעבודה זרה, או לרדיפה אחר תענוגות ומותרות חסרי ערך [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הבושה תגיע כאשר החוטאים ייווכחו ברגעי המשבר, כדוגמת חורבן בית ראשון, שהאלילים אינם מסוגלים להצילם מיד האויב המחריב. הכרה זו תהיה כה מטלטלת, עד שבעקבותיה תפסוק העבודה הזרה לחלוטין בימי בית שני [רד"ק].
יש המזהים בפסוק שתי רמות שונות של חטא ועונש, הבאות לידי ביטוי בהבדל שבין המילים יֵבֹשׁוּ לבין וְתַחְפְּרוּ. בעוד שבושה היא תחושת כלימה רגילה, המושג "חפר" מייצג חרפה גדולה וחמורה יותר. החלק הראשון של הפסוק, אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם, מתייחס לחטאים שנעשו מתוך יצר, דמיון ותשוקה חושית כלפי האילנות. לעומת זאת, החלק השני, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם, מצביע על חטא מחושב ושכלי יותר – בחירה מודעת להציב אלילים בגנים מתוך אינטרס שהם יורידו שפע וברכה חקלאית. מאחר שחטא זה נעשה מתוך בחירה שכלית ודעה צלולה, החרפה עליו תהיה קשה יותר [מלבי"ם]. לעומת גישה זו, יש הסבורים כי שתי המילים מבטאות את אותו רעיון של כלימה במילים נרדפות [אבן עזרא].
מנגד לגישה הרואה בפסוק תיאור של עבודה זרה, קיימת פרשנות חלופית הטוענת כי הפסוק כלל אינו עוסק בפולחן אלילי, שכן נושא זה טרם הוזכר בנבואה עד לשלב זה. לפי קו מחשבה זה, המילה מֵאֵילִים משמשת כדימוי פוליטי וחברתי לשופטים, לשרים ולבעלי הכוח בממלכה. החוטאים יבושו על כך ששמו את מבטחם באותם מנהיגים בשר ודם, שנמשלו לאילנות גבוהים אשר רבים חוסים בצילם, במקום לבטוח בה' [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה תחבירית, הפסוק מתאפיין במעבר חד מדיבור על הנסתרים (יֵבֹשׁוּ) לדיבור ישיר אל הנוכחים (חֲמַדְתֶּם ו-בְּחַרְתֶּם). תופעה זו מוסברת כסגנון מקראי מצוי של חילופי גופים [רד"ק, אבן עזרא], או לחלופין כאמצעי להבחין בין ההנהגה הרשעה והפושעים העיקריים שיספגו את הבושה, לבין שאר העם שרק נגרר, חמד ובחר ללכת בדרכם [שד"ל, מלבי"ם].