הפסוק מציג תוכחה חריפה כנגד פולחן דתי חיצוני המנותק מטוהר המידות ומכוונה פנימית. ה' דוחה לחלוטין את הקרבנות ואת התכנסויות החג של העם, כאשר אלו משמשים כיסוי למעשים רעים ולצביעות.
הנביא פותח באזהרה לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא. הפרשנים מסבירים כי מדובר במנחה ריקה מתוכן ומכוונה, שאין בה כל תועלת והיא אינה משיגה את תכליתה [מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב עולה מדרגה ומדגיש כי אפילו הקְטֹרֶת, שהיא הקרבן החשוב, הפנימי והנבחר ביותר שנעשה על מזבח הזהב, הופכת להיות תּוֹעֵבָה הִיא לִי [שד"ל, אברבנאל]. במקום שתעלה ריח ניחוח, עשן הקטורת הופך לקיטור דוחה ושנוא, בדומה לאדם המורד במלך וממלא את ארמונו בעשן [רש"י, מלבי"ם]. גישה דרשנית מוסיפה כי המנחה והקטורת הופכות לשווא ולתועבה כאשר הן מלוות בצביעות, למשל כאשר אדם עשיר מעמיד פני עני ומביא מנחת עני, או כאשר הקטורת, שנועדה לכפר על חטאים שנעשו בסתר, מובאת על ידי אנשים החוטאים בגלוי [אהבת יהונתן].
בהמשך מתייחס הפסוק לזמנים המקודשים: חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא. אלו הם ראשי החודשים, השבתות והמועדים שנקבעים על ידי בית הדין ונועדו לאסיפה קדושה ולפרישה מעסקי החול [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם]. ואולם, העם מקיים רק את שמו החיצוני של היום, ללא מהותו הפנימית [אברבנאל]. יש המעירים כי טעמי המקרא מפרידים בין המילים בפסוק כדי למנוע הבנה מוטעית בקרב ההמונים כאילו ה' אוסר לחגוג את השבת עצמה; הכוונה היא שה' דוחה את האופן הפסול שבו הם חוגגים ומתאספים [שד"ל].
הפסוק נחתם בקביעה לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. המילה אוּכַל משמעותה יכולת הכלה וסבלנות, אָוֶן מבטא מחשבות שקר, עוון ונטייה לעבודה זרה, ועֲצָרָה מתארת את התאספות העם במקדש והימנעות ממלאכה [אבן עזרא, שד"ל, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' אינו יכול לסבול את השילוב של שני ההפכים הללו יחד. אין כל טעם בישיבה ממושכת ופומבית בבית המקדש מתוך הפגנת צדקנות, כאשר הלב מלא בעוון. ההקפדה הקיצונית על כללי הפולחן והקרבנות, בשעה שהיא מנותקת ממוסר ומלווה בחטא, אינה מצליחה לכפר על המעשים, אלא היא התועבה בעצמה [רש"י, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].