הנביא מציג ניגוד טרגי ואירוני בין האינסטינקט הטבעי של בעלי החיים לבין התנהגותו של עם ישראל. בעוד שבעלי החיים חסרי הדעת ניחנים בהכרת תודה בסיסית ובידיעת מקומם, דווקא האדם, שנברא עם יכולת הבנה ושכל, מתעלם מבוראו. הבחירה להשתמש דווקא בשור ובחמור נובעת מכך שאלו הבהמות המצויות ביותר בסביבתו של האדם ומשמשות אותו בעבודתו [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על ההבדלים בין שתי הבהמות המוזכרות בפסוק. השׁוֹר מכיר את קֹנֵהוּ. קונהו אינו רק מי ששילם עליו כסף, אלא מי שמגדל אותו, דואג לצרכיו ומרגיל אותו לעבודת החרישה מדי יום [רש"י, רד"ק]. לעומתו, החֲמוֹר נחשב לחיה אטומה וסכלה יותר, אשר אינה מכירה את בעליה מצד עצמם, אלא רק את האֵבוּס – כלי האוכל והמקום המיוחד שבו בעליו מפטם ומאכיל אותו להנאתו [מלבי"ם, מצודת דוד]. גישה שונה מציעה כי המילה אבוס אינה מציינת כלי אוכל, אלא גורן ומקום דישה. לפי פירוש זה, החמור מכיר את מקום עבודתו, משום שהוא מבין שהעבודה עצמה טובה לו, שכן במהלכה הוא רשאי לאכול מן התבואה [שד"ל].
מול התנהגותן של הבהמות, מציג הפסוק את כפיות הטובה של העם: יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהנביא מקביל את יחסו של ה' לעם לשני סוגי ההכרה של הבהמות. ה' קרא לעם בשם "ישראל", נתן להם חוקים וקנה אותם מבית עבדים להיות לו לעבדים, אך הם לא רצו לדעת ולהכיר באדנותו כפי שהשור מכיר את בעליו. בנוסף, ה' קרא להם "עמי", רומם אותם, נתן להם נחלה והאכיל אותם במדבר, אך הם לא התבוננו ולא הכירו אפילו בטובה הפרטית והחומרית שהעניק להם, כפי שהחמור מכיר את האבוס [רש"י, מלבי"ם, רד"ק].
מעבר לכך, ישנה כאן תוכחה על עצם המרידה. השור והחמור נבראו לשרת את האדם, והם אינם משנים את טבעם או מסרבים לבצע את עבודתם, אף על פי שאינם מקבלים שכר על ציות או עונש על מרידה. לעומתם, עם ישראל, שמעשיו גוררים שכר ועונש, בוחר למרוד ואינו מבין שעבודת ה' וההליכה בדרכיו הן למעשה טובתו והצלחתו האישית [רש"י, שד"ל]. העם פשוט לא אבה לדעת ולא שם לב לעובדה שיש לו אדון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המקורות מעצימים את התוכחה דרך שורת אירועים שבהם בעלי חיים הפגינו רמה מוסרית ורוחנית גבוהה מזו של בני האדם. כך למשל, מסופר על השור של אליהו הנביא שסירב ללכת אל נביאי השקר כדי לא להכעיס את בוראו, על העורבים שסירבו לקחת מזון מביתו של אחאב עובד העבודה הזרה, על חמורו של רבי פנחס בן יאיר שסירב לאכול תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות, ועל שור שנמכר לגוי וסירב לחרוש ביום השבת עד שבעליו היהודי לחש באוזנו ושחרר אותו מכך [צאינה וראינה, חומת אנך]. כל אלו מדגישים כיצד הבהמות נכנעות לרצון ה', בעוד ישראל מסרבים ללמוד תורה ולהתנהג בחסידות.
רובד נוסף של אירוניה עולה מתוך התוכחה על חטא העבודה הזרה. עם ישראל בחר לעבוד למזלות השמיים, כדוגמת מזל שור, ולכוחות הטבע והחומר. הפסוק רומז להם כי אותם כוחות טבע ומזלות שהם עובדים להם, יודעים בעצמם כי הם רק מקבלים את השפע מהבורא ומכירים בקונם. בעוד כוחות אלו מכירים בבעליהם, עם ישראל, שהוא למעלה מן המזל, מתנהג כאילו אינו יודע זאת כלל [אהבת יהונתן].