תמונת מצב טראגית עולה מבעד לדברי הנביא, המדמה את האומה כולה לגוף אנושי מוכה וחבול המסרב להירפא. האדם או העם שקועים במעגל הרסני שבו הייסורים, שאמורים היו לעורר אותם לתשובה, מאבדים את תכליתם ורק גוררים התרחקות נוספת מהבורא.
השאלה עַל מֶה תֻכּוּ נושאת בחובה מספר רבדים פרשניים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשאלת התכלית: לשם מה ואיזו תועלת יש להכות אתכם עוד? הרי ייסורים נועדו לרפא את חולי הנפש כפי שסמים מרים מרפאים את הגוף, אך אצלכם ההכאה אינה מועילה כלל [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל, שטיינזלץ]. במקום להבין שחטאיכם הם שהביאו עליכם את המכות, אתם מתייחסים אליהן כאל מקרה עיוור [רד"ק]. גישה אחרת מפרשת את המילים כייעוד כמותי: ככל שאתם מוכים יותר, כך אתם מוסיפים למרוד [אבן עזרא]. דעה נוספת רואה בכך תוכחה על עצם החזרה על החטא: על אותה עבירה שעליה כבר לקיתם, אתם שבים וחוטאים בתוספת חומרה [מצודת דוד]. כיוון פרשני שונה לחלוטין מבין את השאלה באופן פיזי המופנה אל הגוף המוכה: על איזה איבר נוסף עוד ניתן להכות אתכם, הרי לא נותר בכם איבר בריא אחד לקבל בו מכה חדשה [אברבנאל].
הביטוי עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה ממחיש את ההתעקשות להמשיך לחטוא. המילה סָרָה מתפרשת כהסרה וסטייה מדרך הישר [מצודת ציון], או כתיאור של דיבור שקר, דברי ריק, עוול ורוע [שד"ל, אבן עזרא, מלבי"ם].
כדי להמחיש את עומק השבר, הנביא קובע כי כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי. זהו משל ציורי שבו האומה נמשלת לאדם שאיבריו המרכזיים ביותר פגועים. הראש והלב הם השרים והמנהיגים של הגוף, וכאשר הם חולים, כל שאר האיברים מרגישים בצערו של הגוף ומושפעים ממנו [מלבי"ם, אבן עזרא, אברבנאל]. המילה לָחֳלִי משמעותה שהראש הוכה מכה רבה עד שהפך להיות חולה [שד"ל], ואות הלמ"ד שבה מתייחסת גם ללב, כלומר גם הלב נתון לחולי [מלבי"ם]. המונח דַּוָּי מתאר מכאוב [מצודת ציון, שטיינזלץ], והוא מנוסח כתואר המורה על כאב תמידי, רגילות והתמדה של מחלה, ולא רק ככאב חולף [שד"ל, אבן עזרא]. אל להם לחשוב שמחלות אלו באו במקרה, אלא זהו עונש ישיר מאת ה' [רד"ק].
מעבר למשל הפיזי, ישנם מפרשים הרואים בראש ובלב סמלים למנהיגות הרוחנית ולמצב התודעתי של העם. ה"ראש" וה"לב" הם הצדיקים ותלמידי החכמים שבדור, אשר נאספים ומתים בעוון הדור כולו. אולם הציבור, במקום להתעורר, טועה לחשוב שמידת הדין גבתה את חובה מן הצדיקים ולכן הם יכולים להמשיך בשרירות ליבם. ברובד עמוק נוסף, חולי הראש והלב מייצג "ייסורים של פורענות". בניגוד לייסורים של אהבה שמותירים את שכלו של האדם צלול לעבודת ה', הייסורים המתוארים כאן פוגעים בנפש עצמה, מטריפים את הדעת, ומונעים מן האדם את היכולת ללמוד תורה ולהתפלל. מתוך אותו טירוף הדעת הנובע מן החולי והצער, האדם עלול לאבד את עשתונותיו ולהוסיף לחטוא ולגדף כלפי מעלה [אהבת יהונתן].