תהליך הגאולה של ירושלים כרוך באופן בלתי נפרד במפלתם המוחלטת של עושי הרעה. ישנה הקבלה הדוקה בין פדיית ציון לבין עונשם של הרשעים, ושני התהליכים הללו עתידים להתרחש בדיוק באותו הזמן [מלבי"ם, רד"ק]. הכתוב משתמש במונחים שונים כדי לסווג את החוטאים, בהמשך ישיר לתוכחות שהוזכרו בתחילת הנבואה [רש"י], תוך יצירת הבחנה ברורה בין סוגי העבירות.
המונח פֹּשְׁעִים מתייחס לאנשים שמורדים במכוון, פורקים עול ועובדים עבודה זרה [רש"י]. הם יוצאים כנגד הסמכות מתוך התרסה, ולכן מעשיהם נחשבים לחמורים יותר [אבן עזרא, מלבי"ם]. לעומתם, וְחַטָּאִים הם עבריינים שנכנעים ליצרם ולתאוותם באופן זמני, ועוברים על איסורים מבלי כוונה למרוד באופן עקרוני [מלבי"ם]. גישה נוספת מציגה חלוקה שונה, ולפיה הפֹּשְׁעִים הם החוטאים כלפי ה', בעוד שהחַטָּאִים הם אלו שחוטאים כלפי בני אדם, כדוגמת השופטים והשרים המושחתים שהוזכרו קודם לכן [שד"ל, מלבי"ם].
על אף ההבדלים בחומרת המעשים ובסוג העבירות, הפסוק מדגיש כי וְשֶׁבֶר... יַחְדָּו – המפלה והשבר של כלל הקבוצות יתרחשו יחד ובמידה שווה, כך שאיש מהם לא ייעדר מן העונש [מלבי"ם, מצודת דוד, שד"ל]. הכתוב נחתם בכפילות לשונית פיוטית [אבן עזרא], ומצהיר כי וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ, כלומר הם יושמדו כליל ולא תישאר מהם כל שארית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, שבר זה מכוון ללכידתן של ערי יהודה הבצורות [אבן עזרא].