הדרך לגאולה הלאומית והרוחנית אינה מוצגת כאירוע פלאי נטול תנאים, אלא כתהליך התלוי באופן ישיר בתיקון המוסרי והדתי של העם. גאולת העיר ואנשיה נשענת על שני עמודי תווך: עשיית דין צדק, ופעולות של חסד ואמונה.
המילה תִּפָּדֶה מתפרשת כהצלה מכל צרה וצוקה, כדוגמת ההצלה ההיסטורית של ירושלים מידי סנחריב [שד"ל, אבן עזרא], או כפדות רוחנית של העיר מעוונותיה [רש"י]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבטחה צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה תתממש כאשר יקומו בעיר אנשים שיעשו משפט צדק וידונו עשיר ועני בשווה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ, צאינה וראינה]. דעה זו נתמכת ברקע ההיסטורי של תקופת חזקיהו המלך, אז הוסרו השופטים המושחתים והועמדו תחתיהם שופטי צדק [שד"ל]. מנגד, יש המפרשים כי המשפט כאן אינו פעולה אנושית, אלא זכות משפטית של העיר עצמה: ציון ראויה להיגאל מן הדין ועל פי שורת המשפט, משום שהייתה בעבר ראש לכל הגויים ועתה הפכה ללעג ולקלס [אהבת יהונתן].
באשר לזהותם של וְשָׁבֶיהָ, קיימות שלוש גישות עיקריות. יש הסבורים כי הכוונה היא לאנשים השבים בתשובה מעוונותיהם [רש"י, אבן עזרא]. אחרים מפרשים שמדובר בגולים העתידים לשוב מן הגלות חזרה אל הארץ [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. גישה שלישית וייחודית גורסת כי המילה נגזרת מהשורש י.ש.ב, ומשמעותה פשוט "יושביה", כלומר תושבי העיר, ללא קשר לחזרה בתשובה או לשיבה מגלות [שד"ל].
החלק השני של הפסוק, הקובע כי שיבתם תהיה בִּצְדָקָה, זוכה אף הוא למספר רבדים של הבנה. ברמה המעשית, הפרשנים מסכימים כי מצוות מתן צדקה היא המפתח לקיבוץ הגלויות ולבניין העיר [מצודת דוד, צאינה וראינה, נחל שורק]. כוחה של הצדקה להביא גאולה נובע מכך שהיא מהווה את המבחן העליון לאמונתו של האדם. בדומה לסוחר הבוחן דגימה אחת בלבד כדי לעמוד על טיבה של סחורה שלמה, כך נתינת ממון לצדקה – פעולה שלכאורה מחסרת מרכושו של האדם – מוכיחה את אמונתו המוחלטת בה', ומשלבת בין מעשה הצדקה למידת האמונה [אדרת אליהו].
מזווית אחרת, הצדקה כאן אינה מעשה של האדם אלא חסד אלוהי. בעוד שהעיר ציון נגאלת בזכות שורת הדין, בני ישראל השבים אליה אינם ראויים לכך מצד עצמם, וגאולתם נעשית רק בחסד וברחמים, שהם בחינת "צדקה" מאת ה' [אהבת יהונתן]. רעיון זה מקבל חיזוק ממשל הלכתי: אישה שנשבית פעם אחת, חובה על פי דין לפדותה, וזהו המכוון במילים "במשפט תפדה". אך אם נשבית פעם שנייה, אין חובה משפטית כזו, ופדיונה נעשה רק לפנים משורת הדין, בתורת חסד וצדקה [צוארי שלל].
חלוקה מעניינת בין תושבי ירושלים ליושבי ערי יהודה מציעה הסבר מדוע נבחרו דווקא המושגים משפט וצדקה. העיר ציון, שהייתה מרכז סואן של מסחר, חטאה בעיקר בעוולות שבין אדם לחברו, ולכן תיקונה דורש עשיית "משפט" חברתי. לעומת זאת, שאר תושבי יהודה חטאו בעיקר בעניינים שבין אדם למקום, כגון פגמים בקרבנות ובתפילה. תיקונם דורש "צדקה", מונח המייצג במקרא את הצדקת המעשים והיחסים שבין אדם לבוראו [מלבי"ם].
ברובד הפנימי והסודי יותר, הפסוק מתאר תהליך רוחני עליון. "ציון" מסמלת את השכינה הקדושה, והיא נגאלת על ידי ה' עצמו, המכונה "משפט". הגלויות השונות ישובו לארץ ישראל לא רק למען עצמן, אלא בעבור השכינה, מתוך רחמים וחסד אלוהי המכונים אף הם "צדקה" [נחל שורק, חומת אנך].